פסיכולוגיית העצמי - Self Psychology

אחת מהנחות היסוד של התיאוריה הפרוידיאנית היא כי האדם מונע ע"י דחפים וכי האישיות מתופעלת ע"י הצורך בהשגת סיפוק לדחפים אלו באופן התואם את דרישות המציאות. על כן, פרויד ניתח את מבני האישיות ואת הפתולוגיה במסגרת הקונפליקטים הנפשיים הפנימיים: האיד, מקורם של דחפים חייתיים (דחפי מין ותוקפנות), מפעיל לחצים למימוש תשוקותיו, הסופר אגו מתנגד לתשוקות אלו ומנסה להכפיפן לצווים מוסריים, ואילו האגו מנסה לתווך בין דרישות האיד והסופר אגו לבין דרישות המציאות. אנשי פסיכולוגיית האגו, אשר פעלו החל משנות ה-30', התמקדו בחקר תפקודי האגו, והדגישו כי האנרגיה מן האגו מופנית לא רק לתיווך וויסות דחפים, אלא גם להשגת תחושת יכולות התמודדות והתפתחות. למרות השוני בינם לבין התיאוריה הפרוידיאנית, אנשי פסיכולוגיית האגו אימצו את רעיונותיו של פרויד בנוגע לחשיבות הדחפים הפנימיים. אנשי פסיכולוגיית העצמי, אשר רעיונותיהם התפתחו מתוך עקרונות פסיכולוגיית האגו, החלו להתרחק מעיקרון הדחף ולפנות לדגשים התפתחותיים של גדילה וצמיחה אישית.

פסיכולוגיית העצמי לא צמחה באופן רציף ומלוכד, אך הנחת היסוד שהנחתה את עבודתם של התאורטיקנים המרכזיים בגישה זו הייתה דומה: אנליטיקאים אלו הדגישו את חיפושו של האדם אחר תחושת סובייקטיביות ומשמעות אישית. עבורם, האדם הבריא הוא אדם אשר חווה עצמו כבעל עצמיות וייחודיות, ולא רק מתפקד באופן משביע רצון. האדם, על פי פסיכולוגיית העצמי, אינו מונע ע"י ניסיון לספק דחפים אלא ע"י חיפושו אחר התפתחות וצמיחה אישית.

כחלק מתפיסה זו, ייצגו אנשי פסיכולוגיית העצמי השקפה שונה לגבי תפקיד החברה בחיי הפרט: פרויד ראה את החברה ונציגיה (הורים, מחנכים וכד') כמווסתת ומנטרלת את הדחפים החיתיים הטמונים בכל אדם. לעומתם, אנשי פסיכולוגיית העצמי אשר הפחיתו בחשיבותם של דחפים אלו ראו בחברה גורם המשפיע, מעצב ומפתח את אישיותו של האדם. כך הרחיבה פסיכולוגיית העצמי את גבולותיה של פסיכולוגיית האגו והפסיכואנליזה הפרוידיאנית, ופנתה לדגשים פסיכו-חברתיים ולא פסיכו-ביולוגיים. בהתאם, ניתחו תיאורטיקנים מגישה זו את האישיות בהקשרה הבין- אישי והתרבותי-חברתי, ולא במונחים של קונפליקטים תוך נפשיים.

 השוני הרב והמחלוקות התיאורטיות הקיימות בקרב אנשי פסיכולוגיית העצמי מקשים על זיהוי קו טיפולי מובחן בפסיכולוגיית העצמי. עם זאת, מאחר  והפרקטיקה הטיפולית נגזרת מהנחות היסוד התיאורטיות, ממוקד הטיפול ביצירת תחושת עצמי ייחודי ומובחן. הכוונה היא לאדם אשר חי מתוך תחושת אוטונומיה ומיצוי של גרעין אישיותו. האמפתיה למטופל מצד המטפל נתפסת ככלי טיפולי מרכזי.

• לקריאה מורחבת על תאורטיקנים מרכזיים בגישת פסיכולוגיית העצמי: אריקסון, קוהוט