הזוועות שהתרחשו באירופה במהלך מלחמת העולם השנייה השפיעו באופן משמעותי על החשיבה המערבית בכלל ועל הפסיכולוגיה בפרט. הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אשר פרחה באירופה, הדגישה את הסכנות וההרס הטמונים במשטר הטוטליטארי ובנהייתו של הפרט אחר הקבוצה באופן שמביא לאובדן אישיותו הייחודית. תפיסה זו חלחלה אף אל הפסיכולוגיה והביאה לעלייתן של גישות אשר הדגישו את חשיבות חתירתו של הפרט לקיום חיים אמיתיים ומימוש היכולות האישיות: באירופה קמה הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית אשר התמקדה באחריות שיש לאדם על חייו ועל מחויבותו לחיות חיים אותנטיים, ואילו בארה"ב במקביל קם זרם הפסיכולוגיה ההומניסטית.
עד מלחמת העולם השנייה היו הגישה הפסיכואנליטית והגישה ההתנהגותית הגישות המשפיעות ביותר בתחום הפסיכולוגיה.הגישה הפסיכואנליטיתראתה את האדם כמונע ע"י כוחות ודחפים חייתיים אשר תורבתו, פחות או יותר, ע"י החברה; הגישה ההתנהגותית ראתה את התנהגות האדם כתוצר החיזוקים והעונשים אליהם נחשף בצעירותו.
תאורטיקנים הומניסטיים ראו בגישות אלו גישות המצמצמות את החוויה האנושית, ומתעלמות מישותו השלמה של האדם. לטענתם, בנפש האדם מצויים כוחות חיוביים והאישיות מונעת ע"י הרצון להגשים ולממש כוחות אלו ואת הפוטנציאל הטמון בכל אדם. בעוד שהגישה הפסיכואנליטית וההתנהגותית הציעו ראייה דטרמיניסטית, הדגישו תאורטיקנים הומניסטיים (בדומה לשאר פסיכולוגים אקזיסטנציאליסטיים) את יכולתו של האדם לבחור ולשלוט במהלך חייו.
מהי פסיכולוגיה הומניסטית?
מייסדיו המרכזיים של הזרם ההומניסטי, רוג'רס ומאסלו, הציעו תפיסות ודגשים תיאורטיים שונים, והתמקדו בהיבטים שונים של החוויה האנושית. יחד עם זאת, יצאו שניהם מהנחות יסוד דומות. העיקרון המרכזי העומד בבסיס הפסיכולוגיה ההומניסטית הוא האמונה בהגשמה עצמית כגורם מרכזי בעיצוב והנעת האישיות: האדם מגיע אל העולם עם צרכים ונטיות מולדות, כאשר אחת מהן (ולדעת רוג'רס- המרכזית), היא הצורך במימוש הפוטנציאל העצמי, גדילה אישית והתמודדות עם אתגרים אשר תביא לגדילה והתפתחת נפשית. כמו כן, הניחו התאורטיקנים ההומניסטים כי טבע האדם בריא וטוב במהותו. האדם מכוון ליצירת קשרים אישיים חיוביים, וצרכיו הבסיסיים אינם עומדים בקונפליקט עם דרישות החברה. עמדה זו עומדת בניגוד משמעותי לגישה שמייצגת הפסיכואנליזה, לפיה האדם מונע ע"י דחפים תוקפניים ומיניים והחברה ונציגיה (הורים, משטרה) נאלצים לדכא ולרסן דחפים אלו.
פסיכופתולוגיה וטיפול בגישה ההומניסטית
על אף אמונתה של הגישה ההומניסטית בנטייתו של האדם לצמיחה והגשמה, הכירו ההומניסטיים בכך שנטייה זו עשויה שלא להתממש. מאסלו ורוג'רס העריכו באופן שונה את האופן שבו נוצרת פתולוגיה, אך שניהם האמינו כי סביבה המונעת הגשמה עצמית ומימוש צרכים תורמת להיווצרות הפתולוגיה. כמו כן, הדגישו הן מאסלו והן רוג'רס כי קשרים חיוביים, המספקים תמיכה, קבלה ואהבה תורמים לבריאות הנפשית ולעיצוב האישיות הבריאה, המכוונת להגשמה עצמית.
מאסלו עסק בעיקר במחקר ופחות בפסיכותרפיה, ולכן נחשב רוג'רס למייסד המרכזי של טכניקת הטיפול ההומניסטי, שנקראה "פסיכותרפיה ממוקדת באדם" (Person centered psychotherapy). טיפול זה מכוון ליצירת אפשרות להגשמה עצמית וממוקד בחוויתו הסובייקטיבית של המטופל. המטפל אינו מכוון ומנחה את המטופל, אלא מניח לו להוביל את הטיפול באופן שיאפשר לו התבוננות בחייו. לקשר בין המטפל למטופל השפעה תרפויטית משמעותית: המטפל נוהג בכנות ובאמפתיה ומקבל את רגשות המטופל באשר הם. כך נוצרת אווירה מקבלת ותומכת, המאפשרת למטופל לקבל את עצמו ואת צרכיו, לבחון חוויות ורגשות מהם נמנע, ולפתח את יכולתו להגשמה עצמית. במסגרת הטיפול ההומניסטי המטפל אינו מנתח את דברי המטופל ומחפש אחר אלמנטים נפשיים בלתי מודעים, אלא משתמש בעיקר בטכניקה של שיקוף: הצבעה על הרגשות שמביע המטופל. למשל, כאשר מטופלת מספרת על מריבה עם בן זוגה עשוי המטפל להצביע על כך שנראה שהמטופלת חשה כעוסה, מאוכזבת ומבוהלת.
