לאחר מלחמת העולם השנייה התחזקה באירופה הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית (קיומית). המלחמה הצביעה על הכוח ההרסני הטמון בשלטון הדיקטטורי, שייצג את האמונה בעליונות החברה ועדיפותה על הפרט. לעומת זאת, הפילוסופיה האקזיסטנציאליסטית, אשר את שורשיה המוקדמים ניתן לזהות כבר במאה ה-19 (בכתביהם של ניטשה ודוסטוייבסקי, למשל), הדגישה את האדם כסובייקט, ואת חיפושו אחר משמעות אישית לחייו. רעיונות פילוסופיים אלו השפיעו רבות על החברה המערבית של תום המלחמה, חלחלו אל זרם גישות שונות של פסיכולוגיה ותרמו להתפתחותן של גישות כגון פסיכולוגיה הומניסטית בארה"ב ופסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית באירופה.
פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית: רקע תיאורטי
שורשיה המוקדמים של פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית נעוצים ברעיונותיו של הפילוסוף הגרמני היידגר. היידגר ראה את האדם כאחראי וכבורא של חייו מאחר והוא הנותן משמעות לדברים סביבו. חיים אותנטיים ובעלי משמעות מתקיימים רק כאשר האדם נמצא במצב של "פתיחות מרבית"-מודעות לאין סוף האפשרויות הגלומות בדברים שסביבו (למשל, מודעות לכך שחוף ים עשוי להפוך למקום נופש, אזור דיג, אתר צלילה וכן הלאה) . אלא שמרבית האנשים אינם מסוגלים לשאת את ריבוי האפשרויות ולכן פונים לקשר עם אנשים אחרים ואימוץ המוסכמות החברתיות, ולפיכך מנהלים חיים בלתי אותנטיים. לטענתו של היידגר, רק חווית האימה אשר נוצרת ממודעות למוות הבלתי נמנע מאפשרת חזרה לחיים אותנטיים.
מדרד בוס, לודוויג בינסוונגר ורולו מאי היו פסיכואנליטיקאים אשר התבססו על רעיונותיו של היידגר. הם קישרו את רעיונותיו לאישיות הבריאה והפתולוגית ולפרקטיקה הטיפולית. בהמשך הרחיבו מטפלים כרונלד ליינג וויקטור פרנקל רעיונות אלו. השימוש ברעיונותיו התיאורטיים של היידגר בפרקטיקה הטיפולית הביאו הן לביסוס גישה טיפולית המדגישה את חשיבות החוויה והמשמעות הסובייקטיבית בחיי האדם, והן ליצירת פרקטיקות טיפוליות חדשות.
מהי פסיכולוגיה אקזיסטנציאליסטית?
האנליטיקאים האקזיסטנציאליסטיים הראשונים (בוס, בינסוונגר, מאי) ביססו את יסודות החשיבה הפסיכולוגית- אקזיסטנציאלית. בהמשך, החלה האחידות התיאורטית להיפרם, ותיאורטיקנים שונים פיתחו רעיונות ופרקטיקות טיפוליות שונות. עם זאת, ניתן לזהות מספר אלמנטים אשר אפיינו את מרבית הרעיונות האקזיסטנציאליסטים:
בחירה ורצון חופשי: בניגוד לעמדתה של פסיכותרפיה פסיכואנליטית אשר הדגישה כי האדם מונע ע"י כוחות בלתי מודעים, הדגישה הגישה האקזיסטנציאליסטית את יכולתו של האדם לשלוט בגורלו. האדם, אמנם, כבול ל"קרקע הקיום"- תכונותיו המולדות והעולם אליו הגיע (מין, רקע סוציו אקונומי מסוים)- אך מעבר לכך, כל האפשרויות פתוחות בפניו ועליו לקבל אחריות לחייו.
היות שם ושלושת ממדי הקיום: במקור, טבע היידגר את המונח "היות שם", אך בפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית משמעו כי על האדם להיות פתוח לחוויות בעולם ולהיות מונע ע"י שאיפתו להגשמה עצמית ולפעולה משמעותית בעולם. ע"פ הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית, האדם מתקיים בשלושה ממדים, ובאופן אידיאלי- פתוח לעולם ומממש עצמו בשלושתם:
העולם מסביב: מתייחס ליחסיו של האדם עם סביבתו הפיסית ועם צרכיו הביולוגיים.
העולם עם: מתייחס ליחסיו של האדם עם אנשים אחרים.
העולם עם עצמו: מחשבותיו, תפיסותיו ורגשותיו של האדם את עצמו.
חרדה קיומית: החל מגיל מסוים מכיר כל אדם בוודאותו של המוות. וודאות זו עשויה לשמש ככוח חיובי המניע את האדם לפעולה, אך מעורר את חרדת הקיום, שבבסיסה ההבנה שקיומנו זמני בלבד. חרדה זו מתגברת דווקא כאשר האדם פועל באופן שמדגיש את קיומו (עשית אקט פוליטי, יצירה וכד'), ולכן מנסים אנשים רבים שלא לפעול וע"י כך לשכך את החרדה. תיאורטיקנים אקזיסטנציאליסטיים שונים הרחיבו באופן שונה את מונח החרדה ואת סוגיה השונים, אך בגרעין מרבית הרעיונות האקזיסטנציאליסטיים עומדת החרדה שלא להתקיים עוד.
אשמה קיומית: הפסיכולוגיה האקזיסטנציאליסטית רואה את משימתו הבסיסית של האדם כבניית חיים אותנטיים ובעלי משמעות אישית. על כן, אדם אשר נכנע לדרישות הסביבה ובכך מוותר על אותנטיות ולקיחת אחריות על חייו, חווה אשמה קיומית. יחד עם זאת, גם האדם המנהל חיים אותנטיים חווה אשמה קיומית, מאחר וכל בחירה בה יבחר תביא לויתור על אפשרויות משמעותיות ואותנטיות אחרות (למשל- ויתור על קריירה מאפשר השקעה רבה יותר בילדים ולהפך, כאשר שני התחומים עשויים להביא לביטוי אותנטי של האדם). תאורטיקנים אקזיסטנציאליסטיים הציעו עמדות שונות הנוגעות למונח האשמה, כאשר אחת העמדות הפופולאריות היא עמדתו של קין, אשר הבחין בין האשמה הקיומית לאשמה הנוירוטית. אדם המבקש להימלט באופן מוחלט מהאשמה הקיומית מקיים אורח חיים שטחי ובלתי אותנטי, אך לבסוף לא יוכל עוד להימלט מחוסר הסיפוק ויפתח אשמה נוירוטית: אשמה המביאה לתחושה כי קיומו של האדם שקרי במהותו, ועשויה להביא לדיכאון ואף להתאבדות.
פסיכופתולוגיה וטיפול בגישה האקזיסטנציאליסטית
תיאורטיקנים מהגישה האקזיסטנציאליסטית התנגדו לגישה הפסיכיאטרית המקובלת על פיה המחלה הנפשית היא גורם חיצוני, והאמינו כי הפרעות נפשיות נובעות מקיום חיים בלתי אותנטיים. האדם אשר אינו מגשים את עצמו עשוי לחוות אשמה קיומית, להתמכר לחומרים שונים, או לפתח תסמינים פתולוגיים כמו אובססיה, דיכאוןלסוגיו, פסיכוזה וכן הלאה. כך, למשל אדם אשר חי ע"פ המוסכמות החברתיות, ואינו נאמן לרצונותיו ותחושותיו האותנטיים, יחוש בשלב מסוים אשמה קיומית, יאשים עצמו שוב ושוב ועשוי לפתח דיכאון.
מאחר והפתולוגיה נובעת מקיום אורח חיים לא אותנטי, מתמקד הטיפול האקזיסטנציאליסטי בניסיון להביא את האדם לראות את מגוון האפשרויות העומדות בפניו ולממש את עצמו באופן האותנטי ביותר. בניגוד לגישות אנליטיות כמו טיפול פסיכודינמי אשר מתמקד במאורעות העבר והשפעתם על חיי המטופל, עיקר הדגש שלטיפול אקזסטנציאליסטי המכונה גם פסיכותרפיה קיומית מושם על ההווה והעתיד, ועל האחריות שיש לאדם על חייו. מטפלים אקסיסטנציאליסטים דוגלים ביצירת קשר אמפתי, ישיר ואותנטי עם המטופל. המטפל אינו מנסה לשכך את חרדתו או אשמתו הקיומיות של המטופל, אלא מעודד אותו להיות מודע אליהן, ולקחת שוב ושוב אחריות למעשיו ובחירותיו. המטפל מזהה עם המטופל היכן ומדוע בוחר המטופל בחיים שאינם אותנטיים, ומעמת אותו עם תוצאות חיים אלו.
השימוש בפירוש חלומות ואסוציאציות חופשיות אפשרי, מאחר והחלומות והאסוציאציות נחשבים לחלק מעולמו הנפשי של המטופל. אלא שבניגוד לגישה הפסיכואנליטית, פסיכולוגים אקזיסטנציאליסטיים אינם מאמינים כי חלומות ואסוציאציות מייצגים חלקים ומשאלות שאינם מודעים. חלום של נער בו אמו מגרשת אותו מהבית, לדוגמא, עשוי להתפרש באופן שונה מאוד ע"י מטפל פסיכודינמי וע"י מטפל אקזיסטנציאליסטי: טיפול פסיכודינמי עשוי להדגיש את פחדו של הנער ממשאלות מיניות אסורות כלפי האם, ואילו מטפל אקזיסטנציאליסטי עשוי להדגיש את פחדו של הנער מכך שלא יתקיים עבור אמו כאשר יתבגר, ייכשל במבחן וכד'.
מטפלים אקזיסטנציאליסטיים שונים הציעו דגשים ופרקטיקות טיפוליות שונות, כאשר אחת הגישות החשובות שפותחו הייתה לוגותרפיה שפיתח פרנקל ויקטור.
ביבליוגרפיה
- מיטשל, ס. א., ובלאק, מ. ג. (2006). פרויד ומעבר לו: תולדות החשיבה הפסיכואנליטית המודרנית. תל-אביב: תולעת ספרים.
- ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
