"אם לא תאכל יבוא שוטר!" "אם לא תאכל לא תגדל אף פעם..."  

מעבר לחיוניותו של המזון לגדילה ולהתפתחות הילד, בתרבותנו ילד שאוכל נחשב לילד בריא.  לכן אין זה מפתיע שהורים הנתקלים בסירוב ילדם לאכול חשים חרדה. הילדים הסובלים מהפרעת סירוב לאכול אינם מבינים את חשיבות האכילה, ועבורם זו היא פעולה שלילית שיש להימנע ממנה.

סירוב לאכול הינה הפרעת אכילה של הילדות המתבטאת באכילה בלתי מספקת הגורמת לאובדן משקל ולאי עליה במשקל במשך כחודש. ההפרעה מתחילה לפני גיל שש, והיא יכולה להתבטא בהתנהגויות הבאות: הפניית הראש וסגירת הפה בעת הצגת אוכל, יריקה, הקאה וחנק בעת האכילה. בנוסף לכך חלק מהילדים מסכימים לאכול רק פריטי מזון מסוימים וחלקם מסכימים לשתות בלבד.

שכיחות ההפרעה אצל תינוקות וילדים צעירים נעה בין  15% ל- 35%.

האבחנה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• ההפרעה באכילה מתבטאת בחוסר יכולת לאכול בצורה מספקת באופן עקבי, ומלוות באי עלייה במשקל או באיבוד משקל באופן מובהק במשך חודש.
• ההפרעה לא נגרמת עקב בעיות הקשורות לקיבה או למעיים או מצב רפואי כללי אחר (למשל ליקוי בתפקוד הושט).
• ההפרעה אינה מאובחנת כהפרעה נפשית אחרת (למשל, העלאת גירה בילדות), או נגרמת בעקבות מחסור ממשי באוכל.
• ההפרעה מתחילה לפני גיל שש.

ההסבר להפרעה שנוי במחלוקת, וישנן שלוש תיאוריות מרכזיות המנסות להסבירה:

• תיאוריות למידה: לפי תיאוריה זו הסירוב לאכול נובע מפוביה מאוכל. הפוביה נגרמת עקב התנסות לא נעימה עם אוכל כתוצאה מבעיות רפואיות או מהתנהגות שלילית של ההורים בזמן ההאכלה. בנוסף לכך, הסירוב לאכול יכול להיווצר כתגובה להתנהגות ההורים (למשל, חיקוי הורה בעל הרגלי אכילה לא בריאים).
• מודל התפתחותי: אכילה תקינה מתפתחת באופן הדרגתי. ככל שהזמן עובר, הילדים רוכשים את היכולת לעכל אוכל בעל טקסטורה וטעמים שונים, ואת היכולת לאכול לבד. על פי גישה זו פגיעה בהתפתחות התקינה הנובעת ממצב רפואי (למשל פגיעה בשרירי הפה), או כתוצאה מהתנהלות לא תקינה של ההורים, היא הסיבה לסירובם של הילדים לאכול.
• תיאוריות התקשרות: על פי תיאוריה זו התקשרות בלתי תקינה בין ההורה לילד תיצור אכילה בלתי תקינה (לדוגמא, ההורה אינו מזהה את סימיני הילד לכך שהוא רעב).

סירוב לאכול עלול לגרום לאובדן משקל ולפגיעה בהתפתחותו התקינה של הילד, לכן חשוב לטפל בהפרעה בהקדם. מספר טיפולים גורמים לשיפור משמעותי בתפקוד, כאשר שילוב של טיפול ביולוגי, פסיכותרפי והתנהגותי הוא המומלץ ביותר.

• טיפול ביולוגי: פתירת ליקויים ביולוגים הינה השלב הראשון על- מנת לפתור את בעיית האכילה, כל עוד ההאכלה מלווה בבעיות רפואיות, הילד ימשיך לסרב לאכול. יש להתאים את צורת האכילה לבעיה הרפואית של הילד (לדוגמא, ילד הסובל מבעיות בקיבה יאכל מנות קטנות של אוכל בתדירות גבוהה). בנוסף לכך חשוב להקפיד שילדים המקבלים את מזונם בעזרת צינורות יחוו גם האכלה דרך הפה על-מנת לפתח אכילה תקינה.
• טיפול התנהגותי-קוגנטיבי: בשלב הראשון יש להכחיד ולהימנע מרגשות שלילים של הילד וההורה סביב נושא האכילה. לאחר מכן מומלץ לטפל בבעיה בעזרת דסנסיטיזציה שיטתית הכוללת תהליך הדרגתי בו לומד הילד לאכול (לדוגמא, בתחילה משתמשים בטכניקות משחק בזמן ההאכלה). בנוסף לכך ניתן להשתמש בטכניקות למידה של עיצוב, חיקוי, פסק זמן,חיזוק והכחדה.
• טיפול פסיכותרפי: על פי גישה זו יש ליצור התקשרות בטוחה בין ההורה לילד על-מנת לטפל בסירוב לאכול. אחת מטכניקות הטיפול היא משחק מודרך של ההורה והילד, המקנה להם בטחון ביחסיהם. כמו כן הטיפול יכול לעזור להורה להתמודד עם בעיותיו האישיות, ועם החרדה הנובעת ממצבו של הילד.

• לקריאה מורחבת על שיטות הטיפול הקיימות: טיפול התנהגותי,  טיפול פסיכותרפי, טיפול ביולוגי 
• קישורים נוספים באתר: העלאת גירה בילדות, פיקה, הפרעות אכילה של הילדות, לא על השוקולד לבדו (הרגלי אכילה של ילדים).
• פורום  רפואת ילדים ופגים: http://www.pilpelim.co.il/LiveForum.asp?strSearch=&Fnumber=81&page=29