חרדת איון היא מונח שטבעה הפסיכואנליטיקאית מלאני קליין בהתייחסה לחרדה שחווה התינוק כחלק מתהליך התפתחותו.

קליין הדגישה את חשיבותה ההתפתחותית של שנת חייו הראשונה של התינוק וחילקה אותה לשתי עמדות בסיסיות בהן הוא מחזיק בתקופה זו: העמדה הסכיזואידית- פרנואידית והעמדה הדכאונית. כל אחת מעמדות אלו מאופיינת בהתעוררותן של חרדות שונות הקשורות ביחסיו של התינוק עם אמו. עד גיל חצי שנה נמצא התינוק בעמדה הסכיזואידית- פרנואידית ומשתמש  במנגנון הגנה של פיצול, המאפשר לו להפריד בין חלקיה המיטיבים של האם (האם המיניקה אותו כאשר הוא רעב, למשל) לבין חלקיה הרעים (התמהמהותה כאשר הוא רעב). בגיל חצי שנה עובר התינוק לעמדה הדכאונית בה הוא מסוגל לתפוס את אמו כאובייקט שלם המכיל חלקים "טובים" ו"רעים" בו זמנית. מאחר שכך, חש התינוק שהשנאה ההרסנית שהוא חווה כאשר הוא אינו מסופק אינה משמידה רק את "האם הרעה", אלא את האם כולה, שעשויה הן לתסכל והן לספק. חווית הריסתה של האם המספקת והמגנה יוצרת חוויה של ריקון ואיון של עולמו של התינוק ולכן גם של פנימיותו הוא. חרדה זו להתאיין, לא להיות קיים עוד, עשויה להיות הרסנית עבור נפשו של התינוק, אך במרבית המקרים היא מלווה בתחושת התינוק כי באפשרותו לתקן באהבתו את האם שהרס קודם לכן בשנאתו.