מבוגרים רבים רואים את המשחק כפעילות פנאי חסרת מטרה, או כפי שהגדיר זאת אריקסון: "חופשה מהמציאות". פסיכואנליטיקאי בשם וויניקוט, לעומת זאת, התייחס למשחק כאל עבודתו של הילד, משימה שהוא לוקח ברצינות רבה משום חשיבותה להתפתחות הרגשית, החברתית והקוגניטיבית. התפתחות המשחק היא חלק מהתפתחות הילד והאינטראקציה שלו עם העולם, והיכולת לשחק קשורה ליצירתיות, ספונטאניות והנאה אצל ילדים ומבוגרים כאחד. למעשה, אחד המדדים לבריאות נפשית של הילד היא יכולתו לשחק.

כבר בגיל שנה עסוק הילד במשחקי "קוקו", "תן-קח", "אין-יש". בהמשך הוא יכול להתבונן בספר ולהצביע על תמונות של עצמים, עד שבסביבות גיל 15 חודשים הילד לומד להצביע על חפצים בהם הוא רוצה. התפתחות זו, ע"פ הפסיכולוג ההתפתחותי פיאז'ה, קשורה להתפתחות היכולת הקוגניטיבית לייצוג סמלי של אובייקטים ואירועים, אשר מתרחשת במהלך השנה השנייה לחיים. בעזרת יכולת זו מתפתחות יכולות המשחק של הפעוט, ומתחילים להופיע משחקי העמדת הפנים. דוגמה לכך הוא פעוט בן שנה וחודשיים, המסוגל להעמיד פנים שהוא שותה מתוך ספל ריק, או לשחק "כאילו" הוא הולך לישון. עם הזמן יכוונו הפעולות הסמליות גם כלפי אחרים, והפעוט יעמיד פנים שהוא מאכיל את אבא, או משכיב את הדובי לישון. ככול שמתפתח הייצוג הסמלי כך יכול הפעוט להשתמש פחות ופחות בחפצים ממשיים כדי לסמל דברים במשחק, והוא מסוגל להעמיד פנים ע"י חיקוי אובייקטים באמצעות בובות, חיות צעצוע, מכוניות צעצוע וכדומה. לקראת גיל שנתיים מופיע גם השימוש בתחליפי אובייקטים, למשל: שימוש בכרית כאילו הייתה תינוק, בכיסא כאילו היה סוס.

להקשר החברתי השפעה רבה על היכולת לשחק משחקי העמדת פנים. עם שותף מבוגר מהם למשחק יפגינו הפעוטות יכולות מתקדמות יותר מאשר כשהם משחקים לבד או עם בני גילם. כבר בגיל שנתיים ישנם ילדים המסוגלים למשחקי סימבוליים מורכבים, משחקי תפקידים כמו- תלמיד ומורה, אם ותינוק, רופא וחולה, במיוחד בשחקם עם דמות קרובה ובוגרת (כמו אח או אחות גדולים). עם בני גילם ניכרות בגיל הרך התנהגויות משלימות והתנהגויות חיקוי, שמתפתחות בהדרגה למשחק הדדי: פעוט אחד עושה משהו, השני חוזר על הפעולה, ושניהם נהנים מפעילות הגומלין. האינטראקציה בגיל זה כבר מספיק מורכבת ומפותחת רגשית על מנת לאפשר לבני שנתיים להבחין בין שותפים שונים למשחק, ולהעדיף שותפים מסוימים על פני אחרים. עדיין, רוב פעולות הגומלין בין שני פעוטות יהיו מרוכזות בחפצים (משחק בקוביות למשל), גם אם כל אחד מהם ממוקד בחפץ בצורה שונה (פעוט אחד בונה מגדל, והשני בונה גדר, שאין לה כול קשר למגדל).

בגיל הגן המשחק הוא ממלכתו של הילד, ולמעשה הוא משחק רוב הזמן כשאינו אוכל או ישן. בגיל שלוש הילדים כבר מסוגלים למשחק מתואם יותר, ומסוגלים למשחקי דמיון משותפים. בתקופה זו מתחילים לראות נושאים משותפים במשחקם של שני ילדים בני אותו הגיל, והם מפתחים את המושג "חבר". הם מבחינים בין חברים ובין שותפים אחרים למשחק, ומראים יותר רגשות חיוביים כלפי חברים. התפתחות היכולת לשחק, יחד עם ההתפתחות הרגשית והשפתית, מהוות יסוד ליחסי חברות בגיל הגן. בהדרגה נרכשת ההבנה שגם לילדים אחרים יש רצונות, כוונות וזכויות, והילד מגלה עניין אמיתי בילדים אחרים, ולומד לשחק ביחד איתם, ולא לצידם.

בגיל הגן מופיעים יותר ויותר משחקי דמיון ותפקידים (role play), בעזרתם ילדים יוצרים לעצמם עולמות שלמים, ומתנסים במצבים חברתיים שונים. המשחק עבור הילד בגיל הגן הוא "מעבדה" בה הוא לומד ומתרגל מיומנויות חדשות, לומד להתגבר על דברים מפחידים וכואבים, ולבטא רגשות ודחפים בצורה מווסתת. ילד המפחד מרופא למשל, יכול לגלם במשחק את דמות הרופא, וכך לחוש כוח ושליטה במצבו, וילד המאופיין ברמה גבוהה של תוקפנות יכול לפרוק אותה בדמותו של אריה אימתני. ילדים לומדים במהירות להבחין בין חוקי המשחק לחוקי המציאות, והם נהנים מהגמישות המתאפשרת במשחק ומרשים לעצמם דברים שלא יעשו במציאות ("אני הורג את כל הרעים שמעצבנים אותי").

החל מגיל 6-7 היחסים עם בני קבוצת השווים בשלים ומורכבים יותר. בגיל זה החברות דורשת השקעה גדולה של העצמי, ומתפתחות דעות וציפיות לגבי חברות. ילדים בגיל זה  מסוגלים לראיה מורכבת יותר של האחר, לתקשורת מפותחת יותר ולפעולות הדדיות.  המשחקים האופייניים לגיל זה הם משחקי חוקים מובנים ומאורגנים, ומשחקים קבוצתיים ותחרותיים. למשחקים אלו יש חוקים שעל המשתתפים לדעת ולהסכים להם (לדוגמה: משחקי כדור כמו מחניים או כדורסל, משחקי קופסה כמו דמקה או טאקי).

מחקרים מראים שכבר בגיל שנתיים ניכרת העדפה לצעצועים מסוימים הקשורים במין, בנים לומדים בד"כ לשחק במכוניות ובנות בבובות וצעצועים רכים. העדפות אלה בגיל אינן מוחלטות, אינן נצפות אצל כל הפעוטות, וכנראה נרכשות ע"י חיקוי וחיזוק. בגיל שנתיים הילד עדיין בעל הבנה מוגבלת מאוד של התנהגויות טיפוסיות למין, אך בגיל 3-4 ילדים מראים הבנה רבה יותר לנושא. הבנים משחקים יותר מהבנות ב"משחקי השתוללות", ובנות לרוב מתעניינות יותר בטיפוח. הבנות מעדיפות לשחק עם ילד אחד בכול פעם, ואילו הבנים מעדיפים משחקים קבוצתיים. אך כמובן שגם כאן להתנהגות ההורים תפקיד חשוב ברכישת התנהגות טיפוסית למין ובהתפתחות המשחק. לרוב הם רוכשים לילדיהם צעצועים טיפוסיים למינם ובגדים טיפוסיים, וע"י תגובות חיזוק ומשוב מחזקים התנהגויות שונות אצל בנים ובנות.

(לקריאה נוספת על התפתחות התנהגויות שתואמות ואינן תואמות את תפקידי המגדר לחץ כאן)

• קישורים נוספים באתר: התפתחות קוגניטיבית, התפתחות רגשית, התפתחות השפה, וויניקוט, טיפול במשחק