"אתה רואה שזה לא כ"כ נורא?" אנחנו עשויים לומר לילדנו כאשר אנו מניחים צלחת עוגיות על שולחנו בל פעם שהוא מתיישב (סוף סוף) להכין שיעורי בית בחשבון. ניסיון זה להפוך את שיעורי הבית השנואים לחוויה טובה יותר מהווה דוגמא לתהליך של התניית נגד.
התניית נגד הינה מונח יסוד בתיאוריה ההתנהגותית על התניה קלאסית. אבי הגישה ההתנהגותית בארה"ב, ג'ון ווטסון, הראה את האופן שבו ניתן ללמד בני אדם לפחד מגירויים נייטראלים באמצעות תהליך פשוט של הצמדה חוזרת ונשנית שלהם לגירויים המעוררים את הפחד באופן טבעי. בניסוי המפורסם עם אלברט הקטן, השמיע ווטסון צליל מתכתי חד ומאיים בכל פעם שאלברט בן 11 החודשים ביקש לגעת בחולדה לבנה, עימה שיחק קודם לכן ללא כל חשש. למשמע הצליל החל אלברט לצעוק ולבכות. כעבור זמן מה, החל אלברט לבכות בכל פעם שהונחה החולדה לפניו, גם ללא השמעת הצליל המפחיד. בכך, הפכה עבור אלברט החולדה לגירוי מותנה, המעורר באופן בלתי רצוני את תגובת הפחד המותנית. בהמשך הראה ווטסון כיצד הוכלל הפחד מהחולדה גם לגירויים אחרים, בעלי מאפיינים דומים לאלו של החולדה: כדור צמר, שפן לבן, כלב פרוותי ועוד.
חודש ימים לאחר תהליך זה, ביקש ווטסון לבטל את פחדיו של אלברט באמצעות תהליך של הכחדה (הצגת החולדה באופן חוזר ונשנה ללא הצליל המאיים, עד שיבוטל הקשר בין השניים) או בתהליך של התניית נגד. בהתניית נגד, המטרה היא לקשר את הגירוי שעורר את התגובה המותנית (החולדה שעוררה את הפחד) עם גירוי המעורר תגובה אחרת (למשל, סוכריה, המעוררת שמחה והנאה). החוקרים האמינו שבצורה כזו יבוטל הקשר בין החולדה לצליל המרעיש ותגובת הפחד של אלברט אליה ואל גירויים אחרים הדומים לה, תיעלם. בפועל, לא התאפשר לווטסון לבצע את ההליכים הללו, מאחר ואלברט הקטן נלקח מחוץ לעיר בידי אמו, ולא היתה שום אפשרות לאתרו.
התניית נגד הינה חלק חשוב בטיפול התנהגותי בפוביות. למשל, בטכניקת ההקהיה השיטתית (דסנסיטיזציה שיטתית) נחשף המטופל בהדרגה לסיטואציה המאיימת או לגירוי המאיים תוך הרפיה עצמית. במקרה זה, ההרפיה הינה גירוי נעים, שמטרתו לבטל בהדרגה את הקשר בין הגירוי המאיים (למשל, ג'וקים) לבין תגובת הפחד המותנית אליו.
ביבליוגרפיה
אליצור, א., טיאנו, ש., מוניץ, ח., ונוימן, מ. (1995). פרקים נבחרים בפסיכיאטריה. אוניברסיטת תל-אביב: פפירוס.
ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
