התנגדות הינו מונח מרכזי בתיאוריה הפסיכואנליטית ובפסיכותרפיה בכלל. אבי הפסיכואנליזה, זיגמונד פרויד, הגדיר כהתנגדות את כל ההתנהגויות של המטופל שמטרתן היא למנוע מחומר לא מודע לעלות למודעות ובכך להקשות על המשך הטיפול. אחת הדרכים הבולטות ביותר להתנגדות בטיפול הוא באמצעות הצבתן של הגנות מצד המטופל, מודעות ולא מודעות, אשר מחזיקות באופן פעיל את זכרונות הילדות הלא נעימים מחוץ למודעות. פרויד טען כי הדרך הטובה ביותר להתמודד עם ההתנגדויות של המטופל הוא לנסות להבין אותן, ועל-ידי כך להבין את החששות שלו מהטיפול. שיטה נוספת הינה באמצעות אסוציאציות חופשיות- טכניקה פסיכואנליטית בסיסית בה שוכב המטופל על הספה ומונחה להעלות באופן חופשי כל דבר העולה במוחו, עם התערבות מינימלית מצד המטפל. הטענה של פרויד היתה כי בכך שידבר ללא בקרה וללא צנזורה, עשוי המטופל להעלות קונפליקטים לא מודעים, שאחרת היו מיטשטשים באמצעות ההתנגדות וההגנות.
זרמים אחרים בפסיכולוגיה סיפקו נקודת מבט אחרת על ההתנגדות ועל אופן ההתמודדות עימה בטיפול. אנשי פסיכולוגיית האגו, למשל, הבינו את ההתנגדויות ואת ההגנות של המטופל כחלק אינטגרלי מהחוויה המודעת, שלעיתים קרובות מסייעת למטופל דווקא לתפקד טוב יותר בחייו. על פי הגישה הזו, הסרה של כל ההתנגדויות במהלך הטיפול עלולה להוות שיתוף פעולה עם הדחפים הלא-מודעים של המטופל ולאיים על אורח חייו ועל האופן שבו הוא מכיר את עצמו. לפיכך, במקום לפרש את ההתנגדויות של המטופל, יבקשו מטפלים אלה לבסס דיאלוג טיפולי משותף סביב האופן שבו ההגנות מסייעות למטופל בחיים, לעומת המקומות שבהם הן חוסמות ומגבילות אותו.
