תקופה ארוכה נהוג היה לחשוב שהפרעת דיכאון אצל ילדים אינה קיימת בפני עצמה, אך יכולה להתלוות להפרעות אחרות כמו הפרעות התנהגות, פוביות ועוד. פרויד, שפיתח את התפיסה הפסיכודינמית של דיכאון בקרב מבוגרים, האמין שילדים ומתבגרים הם בעלי אישיות לא מגובשת דיה ולכן לא יחוו דיכאון. קליין כתבה אומנם על "העמדה הדיכאונית" בקרב ילדים, אך התייחסה לעמדה שהיא חלק מההתפתחות הנורמאלית.
כיום קיימת הבנה של הפרעות מצב רוח בקרב ילדים, מתבגרים ואפילו תינוקות. הדרך לזהות הפרעות כאלה שונה מהאבחון של אותן הפרעות אצל אנשים בוגרים, משום שהתסמינים משתנים בהתאם לגיל, והפרעות מצב הרוח מופיעות אצל ילדים בצורות שונות. גם יכולת הדיווח של ילדים על תחושותיהם ומצב רוחם שונה מזו של מבוגרים ומתפתחת עם הגיל. הם יכולים להתבלבל בזיהוי רגשותיהם, כמו למשל הבלבול הנפוץ בקרב ילדים בין הרגשת עצב וכעס.
במקרים רבים קשה לאבחן דיכאון אצל ילדים, משום שההפרעה מתחילה בצורה סמויה ונלווית לקשיים שונים (כמו חרדות או היפראקטיביות). הביטוי של דיכאון אצל ילדים שונה בגילאים שונים: ילדים צעירים הסובלים מדיכאון נוטים לדווח על תלונות גופניות, ועל שמיעת קול המדבר אליהם בחוסר הערכה. בגילאים מתקדמים יותר נפוצים רעיונות דיכאוניים סביב נושאים כמו אשמה, ענישה ומוות, דעות שליליות בקשר לעצמי, חוסר תקווה וחוסר יכולת לחוש הנאה. אצל מתבגרים עלולים להופיע בצד הדיכאון תסמינים נוספים כגון נגטיביזם (התנגדות רבה וגישה שלילית), שימוש בחומרים ממכרים או הפרעות התנהגות.
תסמינים אופייניים הם:
דיווח על הזיות שמיעתיות (הלוצינציות) בהתאם למצב הרוח (יש להבדילן מקולות שונים משוחחים או מעירים הערות בהלוצינציות האופייניות למצבים סכיזופרניים).
תלונות גופניות (מצוקה פיזית וכאבים חוזרים ונשנים).
נסיגה חברתית והערכה עצמית נמוכה.
אנהדוניה (חוסר יכולת ליהנות).
פיגור פסיכומוטורי (האטה ניכרת בתנועות הגוף ובדיבור), או עצבנות וחוסר שקט.
הפרעות במצב הרוח נפוצות יותר עם העלייה בגיל. מתוך האוכלוסייה הפסיכיאטרית 20% מהילדים סובלים מדיכאון, לעומת כ 40% מהמבוגרים. בקרב ילדים בגיל ביה"ס כ 2% סובלים מדיכאון מג'ורי, והתופעה שכיחה יותר בקרב בנים. לעומת זאת בגיל ההתבגרות שכיחה התופעה יותר בקרב מתבגרות. ילדים רבים הסובלים מדיכאון סובלים גם מהפרעות נפשיות אחרות כגון: הפרעות התנהגות, חרדה, בעיות למידה, היפראקטיביות, הפרעת ליקוי בקשב, אנורקסיה ושימוש בסמים. במקרים רבים הפרעות אלה יפתרו עם ההחלמה מההפרעה הדיכאונית.
מלבד התסימינים העשויים להופיע כחלק מהדיכאון הקליני, עשויה להיות מאובחנת דיסתימיה- הפרעת מצב רוח בעל גוון דיכאוני, מתונה יותר מדיכאון קליני. היא מאופיינת במצב רוח דיכאוני או רוגזני במשך רוב שעות היום, מרבית הימים, לכול הפחות למשך שנה. במקרים רבים תסמינים התואמים להפרעה דיסתימית בקרב ילדים יקדימו בשנים אחדות את התפתחות הדיכאון הקליני.
גורמים
ילדים נתונים במידה רבה לגורמי לחץ בסביבתם. נסיבות משפחתיות קשות כמו מריבות כרוניות, הזנחה או התעללות יכולים לפגוע באופן משמעותי במצב רוחם. כמו כן, מספר גורמים נמצאו קשורים בדיכאון בילדות או בהתבגרות:
הגורם הגנטי: ככול שההפרעה הדיכאונית פורצת בגיל מוקדם יותר כך עולה הסבירות לכך שהרכיב הגנטי הוא הדומיננטי, ומדובר בבעיה שקיימת כבר במשפחה. אחוז גבוהה יותר של ילדים להורים דיכאוניים סובלים מדיכאון, יחסית לילדים שהוריהם אינם דיכאוניים.
הגורם הביולוגי: יתכן כי קיים קשר בין הורמון הגדילה לבין הפרעת דיכאון אצל ילדים. נמצא כי ילדים הסובלים מדיכאון לפני תקופת ההתבגרות המינית מפרישים יותר הורמון גדילה בשנתם מאשר ילדים בריאים או בעלי הפרעות אחרות.
הגורם הפסיכולוגי: דיכאון של הורה עלול להשפיע על היחסים בין ההורה לילד, ולהשפיע על מצב רוחו של הילד. מצד שני- לעיתים גם להתנהגות הילד עצמו יש השפעה על מצבו הדיכאוני של ההורה. נסיבות חיים קשות של אבל, אסון במשפחה או התעללות פיזית או מינית קשורות לדיכאון בקרב ילדים, אך אינן ייחודיות להפרעת דיכאון, ויכולות לגרום גם להפרעות אחרות כגון הפרעות חרדה.
מודל פסיכולוגי המוצע כהסבר להתפתחות הפרעת דיכאון בקרב ילדים החשופים ללחץ רב הוא "מודל חוסר האונים הנלמד" הוא פותח מתוך ניסויים בבע"ח, שהגיבו בתסמינים הדומים לדיכאון כשנחשפו לשוק חשמלי שלא נתון לשליטתם ואין להם דרך להימלט ממנו. מצב זה מראה על תחושה של חוסר אונים, ואצל ילדים קשור לייחוס פנימי של כישלון. הילד לומד להסביר מצבים קשים באמצעות סיבות פנימיות. מחשבות כמו: "הפסדתי במשחק כי אני לא שווה כלום" אופייניות לילדים הסובלים מדיכאון. זהו סגנון קוגניטיבי המאופיין במחשבות שליליות, שמשתנה עם ההחלמה מהדיכאון.
טיפול
במקרים רבים תמיכה עידוד ויעוץ לילד ולמשפחתו יכולים להועיל ולהספיק. במקרים אחרים מומלץ לפנות לטיפול פסיכולוגי. לגבי השימוש בתרופות אין הוכחות חד-משמעיות על יעילותו בקרב ילדים, אך בטיפול במתבגרים הוכחה יעילותו.
טיפול פסיכולוגי: ישנם סוגים שונים של התערבויות פסיכולוגיות שיכולים לסייע לילד ולמשפחתו במצבי דיכאון בילדות ובהתבגרות. האפשרויות הן: טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, טיפול פסיכו-תרפויטי, או טיפול בדיכאון באמצעות התערבות משפחתית. כמו כן במקרים כרונים של התמשכות המצב הדיכאוני דרושה התערבות ועזרה בתחום הכישורים החברתיים ושיפור היחסים עם בני הגיל.
טיפול תרופתי: הטיפול התרופתי שנוי במחלוקת, עקב השפעה אפשרית של התרופות על מדדים פיזיולוגיים שונים בקרב ילדים צעירים (כמו קצב לב ופעילות מערכת העצבים). אם מחליטים להיעזר בטיפול תרופתי פיקוח ומעקב על נתונים אלה הכרחיים. בקרב מתבגרים נמצאה לטיפול תרופתי מידה מסוימת של יעילות.
