התמודדות עם אובדן גורמת למתח נפשי רב ונחשבת לאחד מגורמי הלחץ המרכזיים עבור בוגרים וילדים כאחד. הסתגלות לאובדן והתמודדות עם תהליך האבל היא תהליך ממושך וכואב, אך בעוד שבוגרים מצופים להתאושש במידה סבירה מהאובדן, ילדים צעירים נעדרים את המשאבים המנטאליים הדרושים להתמודדות עם אובדן דמות משמעותית: התהוות מושג המוות נמשכת מספר שנים ומתהווה באופן מציאותי רק לקראת גיל עשר (למשל, תפיסת המוות כסופי, הבנת הגורמים לו וכן הלאה). 

עבור הילד המאבד הורה בגיל צעיר נפער חלל עמוק, והרצף והביטחון הבסיסיים שמספק ההורה נקטעים. יחד עם זאת, באמצעות טיפול מסור ועקבי בסמוך למקרה המוות ובשנים שאחריו ניתן להתגבר על האסון ולשוב להתפתחות תקינה. כמו כן, נמצא כי התקשרות ראשונית טובה של הילד אל ההורה שנפטר משפרת את יכולת התמודדותו. 

במקרים בהם מתפתחת בעקבות האובדן הפרעת אבל בגיל הרך יגיב הילד בשילוב של מחאה, ייאוש והתנתקות. ההתמודדות של דמויות נוספות בסביבה הקרובה גם כן עם צער ואובדן עלולה לגרום להפניית המשאבים הנפשיים להתמודדות האישית של כל אחד מהקרובים עם האובדן, והתינוק עלול לסבול מחוסר תשומת לב מספקת למצבו הנפשי ולצרכיו. כדי לשפר את סיכויי ההתמודדות של הילד עם המצב צריך לשתפו באבל המשפחתי, לא להרחיקו או להסתיר ממנו מידע (אם כי יש להתאים את המידע לגילו של הילד) ובעיקר לתת לו טיפול יומיומי מסור ככול האפשר.

כאשר שמים לב לשינוי עקבי בתפקוד הילד בעקבות אובדן שחווה, והסימפטומים המפורטים בהמשך נוכחים במשך רוב שעות היום, מרבית הימים, לתקופה של שבועיים לפחות, ניתנת האבחנה של תגובת אבל. ע"פ ספר האבחנות הפסיכיאטרי לגיל הרך (DC 0-3) הילד הסובל מהפרעת אבל יציג לפחות שלושה מתוך שמונת הסימפטומים הבאים:

1. הילד בוכה, צועק ומחפש אחר הדמות הנעדרת.
2. הילד מסרב לאחרים המבקשים לנחמו.
3. הילד נסוג רגשית, כאשר הדבר בא לידי ביטוי בכבדות ואיטיות, הבעת פנים עצובה ואובדן עניין בפעילויות תואמות לגילו.
4. האכילה מופרעת.
5. השינה משובשת.
6. ניכרים עיכוב ונסיגה בהתפתחות הילד, ולעיתים אובדן של יכולות התפתחותיות שכבר נרכשו.
7. הילד מביע טווח מצומצם של רגשות.
8. אל מול אזכורים לאובדן הילד נראה מוטרד, והדבר יכול לבוא לידי ביטוי במגוון דרכים:
   • ניתוק המתבטא באדישות אל מול אלמנטים המזכירים את האובדן כמו תמונה של הנפטר או קריאה בשמו.
   • "שכחה סלקטיבית"- חוסר זיהוי מופגן של דברים הקשורים לדמות שאבדה.
   • רגישות יתר לכל אזכור של הנפטר, ומצוקה אקוטית כאשר מישהו נוגע בחפצים  הקשורים אליו או לוקח אותם.
   • תגובה רגשית חזקה לכול נושא המתקשר לפרידה ואובדן (למשל סירוב לשחק במחבואים, או התפרצויות של בכי כשפריט כלשהו בבית נעלם).