העצמי התלת-קוטבי הינו המונח שבו תיאר הפסיכואנליטיקאי היינץ קוהוט, הוגה פסיכולוגיית העצמי, את חווית העצמי של האדם הבריא נפשית. קוהוט טען שבשלבי ההתפתחות הראשונים, ילדים זקוקים לשלושה סוגים של חוויות משמעותיות מההורים ומהסביבה, על מנת להפנים תחושה של מסוגלות, של ביטחון מהסביבה ושל השתייכות לקהילה. החוויה הראשונה הינה תחושה של כל-יכולות, הבאה לידי ביטוי מההתפעלות של ההורים מההצלחות של הילד ומהיכולות הגבוהות שלו, גם אם מדובר בפנטזיות מנותקות מהמציאות (למשל, ילד שמתחפש לגיבור-על ומכריז לכולם שהוא "מלך העולם"). החוויה השנייה הינה תחושה שההורים הינם כל יכולים, שהם אובייקטים שניתן לעשות להם האדרה (אידיאליזציה) כדי לשאוב מהם ביטחון ושלווה. החוויה השלישית הינה תחושה של דומוּת (twinship) לאחרים בסביבה, המאפשרת הרגשה של שייכות לקהילה. שלושת החוויות האלה יוצרת את הבריאות הנפשית, אותה כינה קוהוט העצמי התלת-קוטבי: בקוטב אחד נמצאות השאיפות של היחיד, הנובעות מהנרקיסיזם הבריא של הילד ומחוויית הילדות שלו שהוא כל יכול. בקוטב השני נמצאים האידיאלים המוצבים בפניו, הנובעים מהשאיפה להתמזג עם אובייקטים (זולתעצמי) מייצבים ומווסתים. בתווך שבין שני אלו נמצא האיזור של הכשרונות והמיומנויות, המהווה את הקוטב השלישי.

כאשר אחת מהחוויות הללו נשללות מהילד במהלך ההתפתחות, העצמי התלת-קוטבי מתפתח באופן חלקי או לא מתפתח בכלל, מה שעלול להוביל לפרגמנטציה של העצמי ולמגוון הפרעות כגון פסיכוזה, הפרעת אישיות פרנואידית והפרעת אישיות נרקיסיסטית.

ביבליוגרפיה

1. קוהוט, ה. (2005). כיצד מרפאת האנליזה? תל-אביב: עם עובד.
2. Siegel, A. M. (1996). Heinz Kohut and the Psychology of the Self. London: Routledge.