זיגמונד פרויד, אבי הפסיכואנליזה, ראה את תהליך החקירה האנליטית של נפש מטופליו כתהליך אובייקטיבי של חתירה אל האמת הפנימית. בהתאם, הניח פרויד כי על המטפל להישאר בלתי אישי ומרוחק, כדי שלא "ללכלך" את אובייקטיביות החקירה. אלא שבמהלך השנים בהם טיפל, גילה פרויד כי למרות עמדה זו חווים אליו מטופליו רגשות עזים. רגשות אלו היוו, לטענתו, את הבסיס להעברה: מצב בו המטופל חש אל המטפל רגשות שמקורם ביחסיו המוקדמים בילדות.
בתחילת עבודתו ראה פרויד את ההעברה כמכשול המעכב את החקירה האנליטית, אך בהמשך זיהה כי ניתן להשתמש בה כדרך נוספת להגיע לשכבות נסתרות ולחוויות ילדות המוסתרות בנפש המטופל. כך, למשל, מטופל אשר הוריו היו שתלטניים וביקורתיים עשוי לחוות את פירושי המטפל כביקורתיים וחודרניים גם כן. הבנה זו תאפשר, במהלך הטיפול, לבחון כיצד משפיעה רגישותו של המטופל לביקורתיות על תפקודו בחיים הבוגרים. תחילה הניח פרויד כי רק במטופל מתעוררים רגשות לא רציונליים כלפי המטפל, אך בהמשך זיהה גם תהליך הפוך אותו כינה העברה נגדית.
כיום, מכירות גישות טיפוליות רבות בכוחה של חווית ההעברה בטיפול אך מדגישות, במקביל, את היחסים הממשיים בין המטפל למטופל.
לקריאה נוספת
קישורים נוספים באתר: העברה נגדית, העברה אירוטית, השלכה
