לא במקרה חשת סיפוק עצום כאשר גילית שחיוכו הראשון של תינוקך הופנה דווקא אליך/אלייך. הפסיכולוג ג'ון בולבי הציע כי כל תינוק מגיע אל העולם כאשר הוא מוכן ליצור התקשרות אל הוריו- נטייה לחפש ולהעדיף את קירבתם, בכדי להגדיל את הסיכוי להישרדותו.

על אף מוכנותו הביולוגית של התינוק ליצירת התקשרות טובה, עשויה האינטראקציה הנוצרת עם ההורה להביא גם להתפתחותם של סגנונות התקשרות יעילים פחות.

המצב הזר הינו פרוצדורה מחקרית אותה פיתחה הפסיכולוגית ההתפתחותית מארי איינסוורת', שעבדה ביחד עם ג'ון בולבי על תיאוריית ההתקשרות. מטרתה של הפרוצדורה הינה זיהוי סגנון ההתקשרות של הילד אל האם בגיל שנה עד שנה וחצי.

המחקר נערך בחדר תצפית עם משחקים המתאימים לילדים, ומחולק למספר שלבים. בשלב הראשון נכנסים האם והילד לחדר בו נמצאת נסיינית המציגה את עצמה. בשלב השני יוצאת האם מהחדר לשלוש דקות, והנסיינית נותרת לבדה עם הילד. לאחר מכן, חוזרת האם לחדר לזמן קצר, שלאחריו היא שוב יוצאת ממנו, הפעם ביחד עם הנסיינית, והילד נשאר לבדו בחדר במשך שלוש דקות נוספות. הפרוצדורה מסתיימת עם חזרתה של האם לחדר בפעם השנייה. כל התהליך מוקלט ונרשם בקפידה, עם התמקדות מיוחדת על תגובותיו של הילד לפרידה מהאם ולאיחוד המחודש עימה. על בסיס ההבדלים בתגובות למצבים הללו, חילקה איינסוורת' את כלל הילדים לשלוש קבוצות מובחנות, כאשר כל אחת מהן מהווה סגנון התקשרות.

• סגנון התקשרות A - התקשרות לא בטוחה-נמנעת: ילדים אלו כמעט ולא מראים סימנים גלויים של אי נוחות לנוכח עזיבת האם ומתעלמים ממנה עם הגעתה המחודשת לחדר, לעיתים הם אפילו יפנו את הגב או ילכו לצד השני של החדר. הילדים הללו עדיין זקוקים לדמות ההתקשרות כדי לשרוד, אבל ככל הנראה הנסיון שלהם לימד אותם שחיפוש מגע מצידם מוביל לתוצאות שליליות, ולכן הם בנו לעצמם מודל עבודה פנימי שתכליתו "לא לעשות עניין" ולהתרחק. הורים לילדים אלו הם לרוב נוקשים מאוד וייתכן שאף פוגעניים כלפי ילדיהם.
• סגנון התקשרות B - התקשרות בטוחה: ילדים אלו לרוב מגלים מצוקה קלה לנוכח הפרידה מהאם. לאחר האיחוד המחודש עימה הם מקדמים את פניה, נרגעים במהרה וחוזרים למשחק. ההנחה היא שהאינטראקציה שחוו הילדים הללו עם הוריהם אפשרה להם להפנים מודל עבודה חיובי: שאפשר לסמוך על ההורה, הוא זמין ומערכת היחסים הינה בטוחה.
• סגנון התקשרות C - התקשרות לא בטוחה-אמביוולנטית: ילדים אלו מראים מצוקה גבוהה לנוכח הפרידה ומתקשים מאוד להירגע לאחר האיחוד עם האם. הם מציגים דפוס אמביוולנטי בין היאחזות באם לכעס כלפיה, מחפשים מגע ובד בבד מתנגדים אליו באמצעות התפתלויות, מכות ודחייה של הצעות למשחק. הורים אלו מציגים לרוב דפוס התנהגות לא עקבי כלפי התינוק, ולכן הוא לומד שהוא צריך להתנהג בצורה קיצונית כדי לקבל יחס מהדמות המטפלת.
• מאוחר יותר זיהו חוקרים אחרים קבוצה נוספת של ילדים, שהגיבו לחזרתה של האם במגוון רחב של התנהגויות מבולבלות כמו קפיאה במקום או תנועות סטריאוטיפיות חוזרות ונשנות. קבוצה זו כונתה סגנון התקשרות D - התקשרות לא בטוחה-בלתי מאורגנת.
• במחקרה המקורי של איינסוורת', שבוצע על אוכלוסיה מהמעמד הבינוני בארה"ב, 66% מהילדים סווגו כבעלי התקשרות בטוחה, 20% כנמנעים ו-12% כאמביוולנטיים. עם זאת, מעשרות שחזורים של המחקר נמצאו הבדלים בין תרבותיים גדולים, למשל שכיחות גבוהה יותר של סגנון התקשרות אמביוולנטי ביפן ובישראל.

טענתה של איינסוורת', המעוגנת במידה רבה במחקר המדעי, הינה כי סגנונות התקשרות אלו, המתעצבים בשנות החיים הראשונות, מנבאים את המשך ההתפתחות ומשפיעים על התפקוד הקוגניטיבי, הרגשי, האישיותי והבינאישי לאורך כל החיים. למשל, מחקרים הוכיחו כי ילדים שזוהו כבעלי סגנון התקשרות בטוחה היו בגילאים מאוחרים יותר בעלי ערך עצמי גבוה יותר, יכולת ויסות עצמי טובה יותר ויכולות חברתיות גבוהות יותר בהשוואה לאלו שזוהו כבעלי סגנונות לא בטוחים.

בשנת 85' ביססו מספר חוקרים כלי מחקרי אותו כינו ה-AAI (Adult attachment interview, בעברית: שאלון סגנונות התקשרות), אשר מעריך את סגנון ההתקשרות של ההורה, דרך שאלות על האופן שבו הוא זוכר את התנהגותם של הוריו כלפיו בילדותו. מחקרים מצאו קשר חזק בין התוצאות של ההורים על ה-AAI לבין סגנון ההתקשרות שנמצא אצל ילדם. למשל, באחד המחקרים נמצא כי ל-75% מהילדים שהציגו במצב הזר התקשרות בטוחה, היו אמהות שדורגו על ה-AAI כבעלות סגנון "אוטונומי-בטוח".

• קישורים נוספים באתר: התקשרות, הפרעת התקשרות