הזדהות עם התוקפן הינו אחד ממנגנוני ההגנה אותם הוסיפה הפסיכואנליטיקאית אנה פרויד, לתיאוריה הפסיכואנליטית. כמו יתר מנגנוני ההגנה, תפקידו של המנגנון הזה הוא למנוע מתכנים ומדחפים מאיימים להיכנס למודעות. באמצעות מנגנון ההזדהות עם התוקפן, נמנע האדם מלחוש כעס כלפי דמות אותה הוא חווה כתוקפנית, דרך חיקוי העמדות וההתנהגויות שלו. למשל, בספרה "האני ומנגנוני ההגנה" מספרת אנה פרויד על ילד שבכל פעם שהמורה שלו היה צועק עליו ומעמיד אותו במקומו, היה מתחיל לעוות את פניו בצורה שהיתה בלתי הולמת לחלוטין. כאשר בדקה זאת לעומק, גילתה אנה שעוויתות אלו היו הדרך של התלמיד להתמודד עם החרדה מהתוקפנות של המורה כלפיו: הוא חיקה את מילותיו ואת תנועות הפנים של המורה, ובכך הטמיע את עצמו במושא החיצוני המאיים. המקור למנגנון הזה הוא בפתרון המקובל לתסביך האדיפאלי, שבסיומו אמור הילד להזדהות עם האב הנחווה עבורו כ"תוקפן".

ביטוי קיצוני למצב של הזדהות עם התוקפן ניתן לראות גם בתסמונת שטוקהולם- מצב בו אסירים ושבויים מזדהים עם שוביהם.

ביבליוגרפיה

1. ביטמן, א. ואחרים (1992). אישיות: תיאוריה ומחקר. תל-אביב: האוניברסיטה הפתוחה.
2. פרויד, א. (1977). האני ומנגנוני ההגנה. תל-אביב: דביר.