בתחילת דרכה, נשלטה הפסיכואנליזה כמעט לחלוטין בידי גברים. פרויד ופסיכואנליטיקאים אחרים שבאו בעקבותיו כגון שאנדור ראדו וקרל אברהם, העבירו את המסר הפסיכואנליטי על נחיתותם של נשים מול גברים ועל הכמיהה הסמויה והבלתי ניתנת למימוש של כל אישה להפוך לגבר. קארן הורני היתה אחת הראשונות שקמה כנגד עמדה שוביניסטית זו, כאשר שמה במרכז התיאוריה שלה את הנשיוּת המולדת ואת האינסטינקטים האימהיים המופלאים של נשים, אשר מעוררים את קנאתם של הגברים. על אף שלא ראתה את עצמה כפמיניסטית, היוו כתביה של הורני השראה לכותבות פמיניסטיות רבות שבאו אחריה, בתחום הפסיכואנליזה ובתחומים אחרים.

קארן הורני (1885-1952) נולדה בהמבורג שבגרמניה לאב שהיה מבוגר באמה ב-20 שנה, רב-חובל במקצועו עם ארבעה ילדים מנישואיו הקודמים, וילד בן 3 מאמה של קארן. האם היתה בת להורים ובת המעמד הגבוה, וקארן הרגישה אליה קרבה ואהבה רבה. כשהיתה בת 13 החליטה קארן שהיא רוצה להיות רופאה, ובאמצעות תמיכתה של אמה הצליחה לשכנע את אביה להחליף בית-ספר לכזה שיכשיר אותה לאוניברסיטה. כשהיתה בת 19 התגרשו הוריה ומעט לאחר מכן החלה קארן את לימודי הרופאה באוניברסיטת פרייבורג, שאך לא מזמן נפתחה לכניסה של נשים. ב-1909 היא התחתנה עם אוסקר הורני, עמו הביאה שלושה ילדים. ובאותה שנה היא החלה באנליזה אצל קרל אברהם, עקב דכאונות חוזרים ונשנים וקשיים ביחסי מין. לאחר שנה היא עזבה את הטיפול וב-1911, בעקבות מותם של שני הוריה, החליטה לחזור לאנליזה, אך הפעם המשיכה באמצעות אנליזה עצמית.

בשנת 1915 מונתה הורני למזכירה הכללית של החברה הפסיכואנליטית, עקב היעדרם של הגברים שנשלחו לחזית המלחמה. שנתיים לאחר מכן היא הרצתה לראשונה על פסיכואנליזה בפני עמיתיה לעבודה, עם דגש על העברה ככלי טיפולי מרכזי. בהמשך, היא הדגימה הצלחה בטיפול בהפרעה פוסט-טראומטית באמצעות טכניקות אנליטיות ובתחילת שנות ה-20 היא כותבת לראשונה כנגד השוביניזם והפטריארכליות שבכתביו הפסיכואנליטיים של זיגמונד פרויד. התנגדותה העיקרית היתה לטענה הבסיסית שאישיותה של האישה נולדת מתוך האכזבה מהנסיון להזדהות עם האב. כנגד ההנחה בדבר "קנאת פין" בקרב בנות, היא הגתה את המונח "קנאת רחם", כדי לתאר את קנאתם של הגברים באימהוּת של האישה. רעיונותיה אלו היוו השראה עבור פמיניסטיות רבות במאה העשרים.

בתחילת שנות ה-30 עוברת הורני עם בנותיה לארה"ב ושם היא מפרסמת את ספרה הראשון: The Neurotic Personality of Our Time. בספר משכללת הורני את טענתה המרכזית, לפיה נוירוזה נוצרת לא כתוצאה מדיכויים של הדחפים המיניים והתוקפניים של האדם בידי החברה, אלא כתוצאה מחסך בחום הורי אמיתי וביחסים בינאישיים נאותים בילדות. בכך הובילה הורני, במידה מסוימת, את המעבר מפסיכואנליזה המתמקדת בהשפעת האב על ההתפתחות התקינה והפתולוגית, להתמקדות בתפקידה של האם (מעבר אותו המשיכו תיאורטיקנים נוספים כ בולבי ודונלד וויניקוט). ב-1952 מתה הורני מסרטן בבית-חולים בניו-יורק.

בדומה לתיאורטיקנים ניאו-פרוידיאניים אחרים, גם הורני ביססה חלקים ניכרים מהתיאוריה שלה כהתנגדות לכמה מהעקרונות המרכזיים שהגדיר זיגמונד פרויד. את אלו ניתן לחלק ל3 מרכיבים בסיסיים: מקורה וטבעה של הנוירוזה, תיאוריה אלטרנטיבית בדבר מיניות האישה ותפקידה של האם בהתפתחות, ומבט אחר על הפסיכואנליזה.

הורני טענה כי נוירוזה הינה מונח תרבותי, היות שהיא משקפת את חוסר ההתאמה בין התנהגותו של היחיד לבין מה שמצופה ממנו על פי החברה, הזמן והמעמד שבתוכם הוא גדל וחי. לפיכך, מקור הנוירוזה הינו באותם הפערים בין נטיותיו האישיותיות של האדם, אותן היא ראתה כחיוביות מטבען, לבין החברה אשר חוסמת אותו מלממש אותן. הנוירוזה אינה מתפתחת בשל דחפים מיניים או בגלל פחד מסירוס בידי האב, אלא כתוצאה מחסך בחום הורי ומפגיעה בילד בידי המטפלים בו. הורני לא האשימה את ההורים בפגיעה מכוונת בילדיהם, אלא טענה כי הלחצים הנוירוטיים שהם עצמם סובלים מהם מופנים בלא דעת כלפי ילדיהם וגורמים להם להגיב אליהם בדרכים שאינן בריאות עבורם, כגון דרישה לשלמות, התעלמות, הערצה עיוורת, פינוק יתר ועוד. כך, נוצרת אצל הילד חרדה בסיסית, שהינה תחושה של בדידות בעולם מפחיד. במצב זה מפתח הילד צרכים הישרדותיים, אותם כינתה הורני צרכים נוירוטיים, המאפשרים לו לשרוד בעולם הנתפס על-ידו כעוין. הפתולוגיה נוצרת במקרים רבים בעקבות התנגשות בין צרכים אלו, אותם חילקה הורני לשלושה: צרכים של כמיהה לחיבה, צרכים של כמיהה לעוצמה וצרכים של התרחקות מבני אדם.

מקור נוסף של נוירוזה הינו ניכור של האדם מהעצמי האמיתי שלו, קרי, האופן שבו תופס האדם את האישיות שלו עצמו, על היבטיה הרגשיים, האינטלקטואליים והיצירתיים. אם ההורים מתייחסים אל הילד בצורה שמערערת את הערך העצמי שלו, הוא עשוי להסיק שהעצמי האמיתי שלו אינו ראוי להערכה, ולכן ישאף לפתח עצמי אידיאלי, המבוסס על דרישות שהן מעבר ליכולתו. כאשר הוא שוב ושוב לא יצליח לעמוד בדרישות היומיומיות הגבוהות הללו, הוא עלול לתפוס את עצמו ככישלון, וכך ימשיך ויגדל הפער בין האידיאל שאליו הוא שואף לבין המצב בפועל, וחוזר חלילה (*מונחים אלו של הורני דומים במידה רבה למונחים המקבילים של קרל רוג'רס. לפירוט נוסף: קרל רוג'רס, עצמי אידיאלי).

החל מתחילת שנות ה-20, ביססה הורני חלק ניכר מעבודתה על ההתנגדות לעקרונות הפאלוצנטריים (=ממוקדים בפאלוס, ייצוג איבר המין הגברי) שהנחו את התיאוריה הפסיכואנליטית באותה התקופה. היא לא ערערה על המונח שטבע פרויד בדבר קנאת הפין אצל ילדות, אך חלקה על דבריו לפיו קנאת הפין היא המובילה את הבת להזדהות עם אימה, ועקב כך לפתח את נשיותה. בניגוד לכך, טענה הורני כי הנשיות וכמו כן הזהות המינית של האישה הן מולדות, ותחושת ההזדהות של הבת עם אימה הינה מיידית. במקביל, היא הכניסה לפסיכואנליזה את המושג "קנאת רחם", המתייחס לקנאתו של הגבר מכך שאינו יכול להוליד ילדים ולהיות אֵם לאחרים בדומה למה שאמו היתה עבורו.

קארן הורני הסתמכה על הטכניקות הבסיסיות של אסוציאציות חופשיות וניתוח חלומות שייסד פרויד, אך טענה כנגד מיקוד היתר של הפסיכואנליזה בגורמים תת-מודעים הקשורים לתקופת הינקות. היא האמינה שלתת-מודע אכן יש מקום מרכזי באנליזה, אך על המטפל לתת משקל גבוה גם לנטיות הבלתי-מודעות הבאות לידי ביטוי במציאות היומיומית, ולא רק כאלה שהופנמו בעבר. בכך היא העבירה את המוקד הטיפולי לשיפור התפקוד היומיומי של המטופל דרך התייחסות לאינטראקציות הבינאישיות העכשוויות ולקונפליקטים היומיומיים, ולא רק לאלו שבפנטזיה. בנוסף, היא עודדה מטופלים להשתמש באופציה של אנליזה עצמית, כפי שהיא בעצמה עשתה בשתי תקופות מרכזיות בחייה: פעם אחת בעת משבר בזמן לימודי הרופאה, ובפעם השנייה אחרי הולדת ביתה הראשונה.

• קישורם נוספים באתר: זיגמונד פרויד, ג'ון בולבי, דונלד וויניקוט, היינץ קוהוט, קרל רוג'רס, צרכים נוירוטיים, קנאת רחם
• מכתביה המפורסמים של קארן הורני:
  1. The Neurotic Personality of Our Time \ W.W. Norton 1937.
  2. Self Analysis \ Routledge & Kegan Paul 1965.
  3. Neurosis and Human Growth \ W.W. Norton 1970