בתרבות הרומית העתיקה נהגו בני האצולה להקיא את אשר אכלו במהלך המשתאות בכדי לאפשר לעצמם להאריך את משך החגיגה. נוהג זה נחשב למקובל ויעיל ואיש לא סיווג אותו כהפרעת אכילה. למעשה, רק ב-1979 החלו אנשי מקצוע לראות באכילה המלווה בהתנהגויות מפצות (כהקאה וספורט) בעיה בפני עצמה: עד אז, נחשבה הבולמיה ל"סוג של אנורקסיה" ולא זכתה להכרתם של אנשי מקצוע. רק בעשורים האחרונים החלו נשים הסובלות מבולמיה להכיר בכך שדפוס אכילתן בעייתי ולפנות לעזרה טיפולית.

במבט ראשון, קשה לזהות את הסובלות מבולמיה: על אף עיסוקן המוגזם בצורת גופן ומשקלן, משקלן תקין בדרך כלל והתקפי האכילה מהם הן סובלות מתרחשים בסתר ובבדידות. במהלך התקפים אלו, צורכות הסובלות מבולמיה כמויות מזון גדולות המלוות ב"התנהגויות מפצות" שמטרתן מניעת עלייה במשקל כהקאה, צום, שימוש במשלשלים וכד'.

שכיחות ההפרעה אינה ידועה בודאות: למרות שהספרות מדווחת על שכיחות של כ-1-3% מהנשים הצעירות, נראה כי שכיחותה בפועל גבוהה הרבה יותר. כ-95% מהלוקים בהפרעה הם נשים, כאשר היא נוטה לפרוץ בגיל ההתבגרות ובבגרות המוקדמת.

אבחנת בולמיה ניתנת כאשר מתקיימים הקריטריונים הבאים:

• מתקיימים התקפי אכילה חוזרים, כאשר התקף אכילה מאופיין ב:
  • צריכת כמות מזון גדולה מזו שהיו צורכים אנשים אחרים באותו משך זמן או באותן נסיבות
  • תחושת חוסר שליטה במשך האכילה (כלומר, תחושת חוסר יכולת לשלוט במה ובכמה נאכל)
• התנהגויות מפצות חוזרות ונשנות הנועדות למנוע עלייה במשקל באופן בלתי הולם כצום, הקאה יזומה, פעילות ספורטיבית מופרזת או שימוש במשלשלים, משתנים, חוקן או אמצעים רפואיים אחרים.
• התקפי האכילה וההתנהגויות המפצות מתרחשים, בממוצע, לפחות פעמיים בשבוע למשך שלושה חודשים לפחות.
• ההערכה העצמית תלויה באופן מוגזם במשקל וצורת הגוף.
• הסימפטומים אינם מופיעים במהלך אפיזודה אנורקטית.

ניתן להבחין בין שני סוגי בולמיה, הנבדלים זה מזה  בסוג ההתנהגויות המפצות:

• בולמיה עם התנהגויות מטהרות מאופיינת בהקאה יזומה או שימוש במשלשלים, משתנים, חוקן או אמצעים רפואיים אחרים.
• בולמיה ללא התנהגויות מטהרות מאופיינת בצום ופעילות ספורטיבית מוגזמת אשר אינה מלווה, בד"כ, בהקאה יזומה או שימוש בתכשירים רפואיים.

הסובלות מבולמיה נוטות פעמים רבות לשימוש בסמים ואלכוהול, גניבה מחנויות, יחסי מין הרסניים, דיכאון וחרדה. כמו כן, סובלות חלק מהנשים הבולמיות מהפרעות אישיות שונות.

מודלים וגישות שונות ניסו לזהות את הגורמים להפרעה בדפוסי האכילה, כאשר מרבית אנשי המקצוע רואים בהפרעה תוצאה של שילוב בין מספר גורמים.

• גורמים ביולוגיים: אין עדות ברורה לקיום מנגנונים ביולוגיים או גנטיים הקשורים בבולמיה, אך מאחר וטיפול אנטי דכאוני נמצא כיעיל, סביר כי קיימת השפעה לנוירוטרנסמיטורים כסרוטונין ונוראפינפרין.
• גורמים תרבותיים: בעשרות השנים האחרונות נתפס הרזון כתנאי הכרחי ליופי, ונשים חשופות למסרים ישירים ועקיפים המטיפים להרזיה. נשים שאינן רזות נתפסות כחלשות וחסרות כוח רצון, וסטריאוטיפים שליליים מוצמדים אליהן באופן אוטומטי. כך, הופך משקלה של האישה למקור תמידי למתח ומאבק. כאשר חובר הלחץ התרבותי לרזון לגורמים אישיותיים ופסיכו סוציאליים, עשוי גופה של האישה להפוך למוקד לביטוי הקושי הרגשי.
• גורמים פסיכו סוציאליים: לא ניתן להצביע על גורם חד משמעי המביא לבולמיה, אך נמצא כי משפחות לסובלות מבולמיה נוטות להיות בעלות קונפליקטים רבים, כאשר ההורים מתוארים בד"כ כדוחים, מזניחים, עוינים ומעודדים לרזון. נשים רבות הסובלות מבולמיה חוו בעברן התעללות מינית או פיסית והעיסוק המוגבר במשקל נמצא כנוטה לפרוץ בתקופות של מתח ולחץ.
• גורמים אישיותיים: ההבחנה בין גורמים אישיותיים לגורמים פסיכו סוציאליים אינה חד משמעית. הסובלות מבולמיה נוטות למצבי רוח שליליים ותנודתיים ולאימפולסיביות, אך נטייה זו עשויה להיות תוצאה של התמודדות עם טראומה וקשיים סביבתיים. בנוסף, מאופיינות הסובלות מבולמיה בהישגיות ובדימוי עצמי וגופני נמוך.

נשים בולמיות רבות מציגות, כלפי חוץ, חזות "מושלמת" מבחינה חיצונית, תעסוקתית ובין אישית. למרות זאת, מביא העיסוק המוגזם במשקל הגוף למצוקה, אשמה ודיכאון. טיפול בבולמיה כולל בד"כ מספר התערבויות טיפוליות במקביל, במטרה לספק מענה הן לבעיית האכילה והן לקשיים אישיים וסביבתיים הנלווים לה.

• טיפול פסיכותרפי: טיפול פסיכותרפי מאפשר התבוננות במשמעות האכילה עבור המטופלת, בדימוי העצמי והגופני הנמוכים ובקשיים האישיים והבין אישיים. נושאים כמיניות, קושי בהכרה בצרכים האישיים ופחד מאובדן השליטה עולים אף הם פעמים רבות.
• טיפול קוגניטיבי התנהגותי: טכניקות קוגניטיביות והתנהגותית עשויות להועיל בהתמודדות עם התקפי האכילה, אך מרבית הנשים נעזרות בטיפול פסיכותרפי מקיף ומעמיק יותר, בנוסף לטיפול הקוגניטיבי התנהגותי.
• טיפול קבוצתי: טיפול קבוצתי נמצא כיעיל ומאפשר למטופלת הן התמודדות עם קשייה בתחום האכילה והן בחינה של קשריה הבין אישיים וקבלת תמיכה.
• טיפול תרופתי: טיפול תרופתי אנטי דיכאוני נמצא כיעיל הן בהפחתת התקפי האכילה וההתנהגויות המפצות והן בשיפור מצב הרוח במקרים של נטייה לדיכאון. טיפולים בתרופות מייצבות אינן יעילים, בד"כ, לטיפול בדפוסי האכילה הבעיתיים עצמם של הבולימיה, אך עשויים לסייע כאשר קיימות הפרעות מצב הרוח או אי יציבות רגשית במקביל להפרעת האכילה.

לקריאה מורחבת על טיפולים מקובלים לבולימיה: טיפול קוגניטיבי התנהגותי, טיפול פסיכותרפי, טיפול קבוצתי, טיפול תרופתי.

 

קישורים באתר: השמנת יתר, אנורקסיה נרבוזה, הפרעות אכילה.

 

פורום הפרעות אכילה בקהילת תפוז:

http://www.tapuz.co.il/tapuzforum/main/forumpage.asp?id=198