אנליזה הדדית הינו רעיון אותו הגה הפסיכואנליטיקאי ההונגרי שאנדור פרנצי. פרנצי האמין שעם מטופלים קשים במיוחד, הנכנסים למצב של "תקיעוּת" בטיפול, יש לנסות טכניקות אקטיביות הכוללות מתן הכוונה והדרכה, וכן שימוש בכלים של חשיפה עצמית מצד המטפל. בתחילת שנות ה-30 הוא ערך ניסוי עם מטופלת שלו בשם אליזבת' סוורן: במשך שנה וחצי החליפו השניים לסירוגין בתפקיד האנליטיקאי והמטופל. פרנצי האמין שחשיפת רגשותיו וחולשותיו של האנליטיקאי במסגרת האנליזה ההדדית תקדם אמון בקשר, וכתוצאה מכך תאפשר למטופל לחשוף את החלקים המודחקים והכואבים שלו בעצמו. בדיעבד, הודה פרנצי בכישלון של נסיון זה, וב-1932 כתב: "אנליזה הדדית: רק מפלט אחרון! אנליזה רגילה בידי זר, ללא כל מחוייבות, עדיפה". עם זאת, רעיון האנליזה ההדדית של פרנצי וכן נסיונות נוספים שערך בטיפולים שלו השפיעו במידה רבה על עלייתם של זרמים עכשוויים בפסיכולוגיה, המאמינים בהשפעה החיובית של המעורבות הרגשית של המטפל בטיפול (למשל, הגישה ההתייחסותית).

ביבליוגרפיה

1. בוקנובסקי, ט. (1999). שנדור פרנצי. תל-אביב: תולעת ספרים.
2. פרנצי, ש. (2003) בלבול השפות בין המבוגרים לילד. תל-אביב: עם עובד.
3. Farber, B. A. (2006). Self-Disclosure in Psychotherapy. New-York: Guilford Press.