איזור אירוגני הוא מונח שטבע אבי הפסיכואנליזה זיגמונד פרויד, ומטרתו לתאר את האיזורים בגוף בהם מתמקדים העונג וההתרגשות בשלבים השונים של ההתפתחות המינית. על פי פרויד, לכל האיזורים האירוגנים יש תמיד פוטנציאל לעוררות מינית, אך בנקודות שונות לאורך ההתפתחות ישנה עדיפות לאיזור אחד על פני האחרים. באותו השלב שבו הוא זוכה לבכורה, הופך האיזור האירוגני למוקד הארגון המרכזי של חיי הנפש ולמקור ההפעלה של האנרגיה המינית (האנרגיה הליבידינלית). למשל, בשלב הינקות, אותו כינה פרויד השלב האוראלי, מוקד ההנאה העיקרי (כלומר, האיזור האירוגני) הוא הפה, והתינוק מגיע לעונג דרך פעולות של יניקה ובליעה. לעומת זאת, בשלב האנאלי, המתרחש בין השנים 1 עד 3, האיזור האירוגני הינו פי הטבעת והפעולה המסבה את העונג הינה השליטה על שרירי הסוגרים.

בחיי הבגרות, מהווים האיזורים האירוגנים את האיזורים הרגישים יותר, שמגע בהם מוביל לעוררות מינית.