אגו מרכזי הינו מונח אותו טבע הפסיכואנליטיקאי רונלד פיירברן. פרויד, אבי הפסיכואנליזה, טען כי המניע הבלעדי להתנהגות האנושית הינו עקרון העונג, כלומר, השגה מקסימלית של עונג והימנעות מקסימלית מכאב. על השגת העונג אחראי הליבידו, מבנה נפשי השוכן באיד וכולל בתוכו את כלל היצרים המיניים של האדם. רונלד פיירברן לא שלל את מונח הליבידו של פרויד, אבל טען כנגדו כי מטרת העל של הליבידו איננה השגת עונג, אלא השגת האובייקט (אובייקט = הורים או אחרים משמעותיים לאורך החיים). כך, ניתן להסביר תופעות כגון ילדים שעברו התעללות מצד הוריהם, אך אינם מבקשים להתרחק מהם, אלא להיפך, עושים הכל כדי למצוא את קרבתם. פיירברן הוסיף שבילדות מפוצל האגו, האחראי על החוויה המודעת, לשני חלקים נפרדים: האגו הליבידינלי, המתפתח בתגובה למאפיינים המבטיחים והמגרים של ההורים; והאגו האנטי-ליבידינלי, המתפתח בתגובה למאפיינים המתסכלים והדוחים שלהם. האגו המרכזי הינו המבנה הנפשי האחראי על הפתרון הבריא למצב זה: הוא דואג למנוע השתלטות של אחד החלקים הקיצוניים הללו ומאפשר לאדם ליהנות מתחושה של חופש ושל עצמאות אישית. ככל שהחלקים המספקים והבלתי בעייתיים של ההורים הינם בולטים יותר בילדות, כך תהיה הנוכחות של האגו המרכזי בחייו של הילד משמעותית יותר, מה שיוביל אותו להסתגלות טובה ולבריאות נפשית.
לקריאה נוספת: רונלד פיירברן, אגו ליבידינלי, אגו אנטי-ליבידינלי.
