שלום שיר,
אני לא מספיק מכיר את שוק הכלכלנים באופן ספציפי בכדי לענות לך במדוייק על השאלות הטובות והחשובות ששאלת.
מציע לך להפנות אותן למשרדי כ"א שונים, לרכזי גיוס והשמה, ולכל אדם ש"חי" את השוק במסגרת תפקידו, ויודע בדיוק מה המצב כרגע.
שיהיה לך בהצלחה!
ירון

שלום רב
אני עובדת יותר מ 11  שנה במשרד לשירותי הנדסה, השיך לאבא של בעלי. התחלתי כשרטטת, למרות שאני מהנדסת, ככה כולם מתחילים. לאחר 6 שנים דרשתי וקיבלתי עבודת תכנון. שנים שאני משקיעה במשרד הזה את כל מה שיש לי, כולל עבודה רבה מהבית, מתוך הבנה שיום יבוא וארש את המשרד על לקוחותיו (הבטחה שניתנה לי בעל פה לא פעם)
לפני מס' חודשים נכנס לעבוד במשרד בנו של בעל המשרד (אח של בעלי). אין לו שום השכלה רלונטית או נסיון רלונטי, והוא לומד לתכנן..אני מוצאת את עצמי נדחקת  לעבודות השחורות יותר, ולעמדת המורה שלו..
ברור לי (מאז ומעולם)שאני רוצה לעזוב ולפתוח משרד משל עצמי, אני לומדת את הנושא, וזה יקח עוד קצת זמן. בנתיים אני פשוט מתחרפנת: אני כבר שנים קורעת את התחת שלי כאן, שנים של עבודה שחורה, שלא באמת הסתימו, ופתאום בא איזה ילד עם יחוס משפחתי טוב משלי, ומקבל את כל הפירות שאני שנים מגדלת על מגש של כסף. גם תנאי השכר שלו גבוהים משלי!! ניסיתי לדבר על העניין, אבל לא באמת יש עם מי לדבר. זה המצב.
שאלתי: איך שורדים את התקופה הזו עד שארגיש שאני יכולה לוותר על המשכורת הקבועה ולהקים משרד בעצמי? אני כל כך כועסת, מרגישה שגונבים ממני ואין לי איך להתגונן, ומאד קשה לי לעבוד ככה.
תודה
אני

שלום,
אני עומדת בפני סוגייה קשה בנוגע לבחירת מקצוע העיסוק שלי בחיים. אינני יודעת כלל לאיזה כיוון כדאי לי לפנות, וכן, כיצד ובמה ניתן להעזר כדי  להתקרב  במעט להחלטה הנכונה ביותר.
מה כדאי לעשות?
תודה מראש

שלום
המצב שלי מסובך ... ואני קצת אובסיסיבי לגביו.

אני בן 31.  עד כה סיימתי צבא, עבדתי קצת, טיילתי בדרום אמריקה, הלכתי ללמוד, ואז התעוררה לי בעיה נפשית שבעקבותיה הייתי בשיקום בבריאות הנפש כמה שנים, ואז חזרתי ללמוד באוניברסיטה תואר באחד מחוגי מדעי החברה שסיימתי בהצלחה (דיקן) .

אחרי הרבה שנים שהרגשתי שאני נגרר ושלא אכפת לי יותר מדי מכסף וזוגיות ו"המירוץ" נראה לי מלאכותי, פתאום התחלתי מאד לרצות דברים. לשאוף .

אני רוצה שיהיה לי מקצוע טוב, ולהתחתן, ואולי גם ילדים. קיבלתי מודעות חדשה על הערך שיש לדברים קבועים ועמוקים כמו זוגיות רצינית ועבודה ומקצוע שרכשת בעמל . צורת החשיבה הקודמת שהיתה לי על הדברים האלה - על זה שטוב לחיות רווק הולל עם סטוצים נראית לי ילדותית ובעיקר שטחית וחיוורת.
אני רואה את החברים שלי עושים את זה מסביבי, בונים את עצמם עקב בצד אגודל, עובדים ומולידים תינוקות ו"מתמזגים" עם נשותיהם... ואם הם יכולים אז למה שאני לא אוכל גם ? בסך הכל גדלנו יחד ואנחנו די דומים . או שלא?

אלא מה -  תמיד העניין הזה של השיקום הנפשי שעברתי נראה לי כמו חור שחור בקורות חיים, וגם תוסיף לזה את הגיל שלי שבו כבר רוב האנשים סיימו ללמוד. חלק ממכריי כבר בעלי תואר שלישי והמחשבה (על חוסר הצדק) מטריפה אותי... אם רק החיים היו קצת יותר מסבירי פנים כלפי , גם אני יכולתי להיות שם !

אני חושב על קריירה במשפטים עם הכנסה שתאפשר רמת חיים הוגנת  (עכשיו אני על קצבת נכות בדוחק - שזה מכשול בפני הדימוי העצמי), ובשביל זה צריך השכלה אקדמאית נוספת.
משפטים מושך אותי מאד. מגיל צעיר כולם אומרים לי שהתחום הזה ונושאים קרובים כמו ספרות תפורים עלי.
  אני טוב בלימודים ונהנה מהמסגרת, אבל אנחנו מדברים עוד 3-4 שנים של לימודי משפטים, על עוד כסף שישפך על שכר לימוד (חיסול החסכונות ולקחת הלוואה שאין לי ממש מאיפה להחזיר), ולא פחות חשוב  - בזמן הזה שוב לא אוכל לעבוד (כי הלימודים אינטסיביים מאד ואני פרפקציוניסט ואוהב להצטיין ). המשמעות היא שאצטרך להמשיך לחיות על הקצבה ברמת חיים לא גבוהה בלשון המעטה, ואולי לחזור לגור אצל ההורים .

בנוסף לזה אני מסתכל אחורה ולא מבין איך אני קשור לשיקום שעברתי.  פיתחתי איזו חרדת עבודה אחרי כמה שנים שלא עבדתי .... ובכלל כל הסטיגמה הזאת ,  מכבידה. זה נוגע גם לקשרים עם בנות.
אני מפחד שהן יגלו, ומפחד לספר, וגם יודע שאולי אין ברירה... (אף אחד לא מנחש עלי ). בעבר בחורות זרקו אותי ברגע שסיפרתי להן, ואני בין הפטיש לסדן. לא רוצה לשקר אבל גם לא רוצה להשאר לבד.
אבל זה באמת פחות קשור לתעסוקה..

תמיד אני מקווה שאם אני אעשה את כל הדברים הנורמטיביים ,אם  תהיה לי עבודה יציבה ומכניסה, מכונית, אולי אפילו משכנתה, אז זה יהיה בונוס שיקרין על הזוגיות שתבוא מעצמה ...

המצב עכשיו הוא שכל קשר מתהווה אני חותך ברגע שנראה לי שיש התקדמות, פשוט מהפחד שאצטרך לגלות לבחורה איפה הייתי 3 שנים מהחיים... זה מכניס אותי לפאניקה ואני זורק בכעס את הבחורה המבולבלת והפגועה .. כאילו שהיא אשמה בבעיות הזהות שלי .  

לסיכום הבעיות/דילמות:
אם ארשם ללמוד משפטים זה אומר שאגיע להתמחות באיזור גיל 34 עם 0 ניסיון תעסוקתי משמעותי קודם. לא ברור מי יקח אותי ככה, ואם אני לא מבוגר מדי.   רוב הזמן, כמה שאני מזכיר לעצמי ש"צריך לחשוב קדימה" ולהדחיק את העבר, זה פשוט לא מצליח לי.  אני מרגיש פגום וחושב לעצמי "אם הבחור הזה אובחן פעם ואושפז והיה בשיקום, אז בטח משהו דפוק אצלו" ממש כמו שלפעמים תוהים על בחורה רווקה "אם היא עד עכשיו היתה רווקה בטח משהו דפוק אצלה".  
אבל מה לא בסדר אצלי ?  הפסיכיאטר שלי דווקא חושב שאני לגמרי בריא .

הדבר השני שאוכל לי את הלב זה שאני ממש רוצה להצליח , להיות שוב מצטיין גם כאן, לעבוד במשרד גדול ויוקרתי. להשקיע במשהו ולהרגיש שאני בתוך העניינים ולא בשוליים .  אבל בגיל 35 להתחיל.... זה קצת מנותק . לא כל כך רואים אנשים שמתחילים בגילאים האלה ובאמת מגיעים רחוק.  לפחות אני לא מכיר.

בלי כוונה יצא לי ממש ממש ארוך, ואני מקווה שהיתה לך סבלנות לקרוא הכל .  
תודה!

יש לי בת, גילה כמעט 30.
היא מוגדרת כבעלת הפרעות קשב וריכוז, איננה מצליחה למצוא עבודה, מסתכסת בקלות עם אנשים, ומסרבת לקבל עזרה ממוסדות רישמיים (כמו לשכת תעסוקה וכו')
שנים שאני תומכת בה כספית, למעשה כל הוצאותיה עלי.
אני לפני יציאה לפנסיה ונבצר ממני להמשיך ולממן את שכר הדירה שלה, ויתר הוצאותיה.
למי פונים? מה עושים??  אני מרגישה מיואשת ולא יודעת איך להמשיך.
(יש לה אחים- לכל אחד משפחה ודאגות משלו. אביה מתעלם מהמצב).
אנא עיזרו לי בעצה טובה!

שלום נתלי,
אשתדל לענות על שאלותייך כמיטב ידיעותי, אך אני ממליץ לך להפנות אותן גם למועצת הפסיכולוגים שבמשרד הבריאות, שם קובעים את המדיניות לגבי כל בוגר אוניברסיטה (בהתאם ללימודיו, ולהתנסות המקצועית שעבר במהלכם).
ראשית, אם האוניברסיטה בה את לומדת היא מוכרת ו"רצינית", התואר בוודאי תקף, ואת יכולה להציג עצמך כמטפלת. במילים אחרות, לאף גורם אין זכות לומר שהתואר שעשית אינו "קיים" או "תקף" (זה כמו שבארה"ב יחליטו שתואר של האוניברסיטה העברית "אינו תקף"). בהחלט מותר לך לעבוד בארץ עם כובע של מטפלת או יועצת בתחום שלמדת. בארץ, אין הגדרה למי מותר לטפל ולמי אסור. אדם יכול לעבור קורס קואצ'רים שאורך 3 חודשים, ולהגדיר עצמו כמאמן או יועץ בתחום מסוים, והוא לא עובר על אף חוק. כך שאת שללא ספק, יכולה להגדיר עצמך כמטפלת/יועצת בתחום מסוים (ובטוח לעבוד באופן עצמאי). אלו הבשורות הטובות.
הבשורות הפחות טובות הן, שלא בטוח שתוכלי להציג עצמך כפסיכולוגית. בארץ, מסלול ההכשרה של פסיכולוגים הוא ארוך ודורש התנסות פרקטית רבה יותר, בהשוואה למה שעושים בוגרי הדוקטורט בארה"ב (רק לדוגמא, בארץ יש דרישה ל-2 שנות התנסות פרקטיקום במהלך התואר השני, ולאחריהן 4 שנות התמחות, כשאחת מתוכן היא במחלקה אשפוזית, ואילו בארה"ב ניתן לסיים את הלימודים עם שנת התנסות מקצועית אחת בלבד. וברור שההתנסות המקצועית בתחום היא דבר קריטי ביותר).
כך שברוב המקרים, מי שסיים תואר דוקטור בארה"ב נדרש לעשות השלמות רבות בארץ, לפני שיוכל להציג עצמו כפסיכולוג.
לא כל שכן, עבור בוגרי תואר שני בארה"ב, שאפילו שם אינם מוגדרים כפסיכולוגים (אלא מטפלים).
עם זאת, במידה ותסיימי את לימודייך, ולאחריהן תעבדי בתחום במוסדות רציניים (אשר יתנו לך אישורים על ההתנסות המקצועית שעברת), ייתכן ועבודתך תהיה מוכרת בארץ ע"י מועצת הפסיכולוגים. זה דבר שצריך להיות מתואם איתם.
ובמקביל, יכול להיות שתוכלי לעבוד במוסדות רפואיים בארץ, אמנם לא עם ה"כובע של פסיכולוגית" אלא עם כובע של מטפלת (קיימים גורמים פארא-רפואיים שונים שמטפלים באנשים - למשל קלינאי תקשורת, מטפלים באומנות וכד'). כך שלגבי אפשרויות התעסוקה- כדאי לך לבדוק במועצת הפסיכולוגים ובמשרד הבריאות.
שיהיה בהצלחה!
ירון

שלום,
יש לי התלבטויות בנוגע להמשך הקריירה שלי, חשבתי על להמשיך לתואר שני אשר יתן לי מקצוע, כתואר ראשון למדתי פסיכולוגיה וסוציולוגיה. כרגע אני עוסקת בתחום הגיוס במשאבי אנוש ולא כל רואה את עצמי בתוך העולם הזה.
תוכל להמליץ לי למי כדאי לפנות על מנת לקבל הכוון תעסוקתי?
המון תודה,
דבורה

יש לי בעיה בקורות חיים ובראיונות עבודה שממלאת אותי חשש גדול ובגללה גם לא חיפשתי עבודה/לא עבדתי תקופות ארוכות.

תיכון סיימתי שנה יותר מאוחר בגלל ששנה הייתי בבית חולים אחרי תאונת דרכים קשה(רגל שבורה מכה בגולגולת בלגן בעין) השיקום שנתנו לי אחר כך, תוך כדי הלימודים שלי , לא ממש עזר לי, כי הוא היה עם המון טיפול פסיכולוגי במימון ביטוח לאומי של אמא שלי וזאת היתה לי פאדיחה  שפגעה לי בדימוי העצמי והייתי בפרדוכס ועדיין זה פרדוכס כי זה לא משהו שאפשר להסביר, ולא הייתי מודעת לדברים שהגיעו לי מקופת חולים, וזה נבע מטעות של אמא שלי וטעות בביטוח לאומי שהחליפו בין טיפול קוגניטיבי לבין טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי , וזה נמשך עד המשפט בגיל 20 , שבו עשו לי אפוטרופסות גם כדי להגן עלי ושכנעו אותי להמשיך ללכת לשיקום הפסיכולוגי, ששם עבדתי בעבודות מגוחכות מטעמם, ונדפק לי הדימוי העצמי ואז עזבתי אותם, מצאתי עבודה קבועה , אחרי קרוב לשנה עזבתי אותה כי משהו בעבודה הקניט אותי /העליב אותי/פגע בי ולא ראיתי שביטוח לאומי או מישהו משנה משהו בסטטוס שלי למרות שעבדתי מספר חודשים. את זה גם אני לא יכולה להסביר, וזה היה לפני 10 שנים. אחרי כמה שנים מצאתי עורך דין ושחררתי את האפוטרופסות, ולפני זה עבדתי באיזה מקום זמני וכתבצי שם שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי והלכתי לעשות תאום מס, דבר שלא היה קודם מתי שעבדתי, וככה גם יכולים לשאול מה זה וגם יכולים להוריד לי יותר מס הכנסה, וזה הדבר השולי שפחות חשוב לי.אחר כך למתי סימסטר באוניברסיטה הפתוחה, אחריו עוד 2 -3 סימסטרים לא מוצלחים שהיו בזבוז זמן, אחר כך הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי שיעזרו לי לשחרר חלקית את האפוטרופוסות, והיא שוחררה אחרי חלקית לבסוף, אחר כך ידיד שחיזק אותי 7 שנים כמעט , נפטר, אחר כך מצאתי חבר ודרך מקום שעבדתי בו פעם מצאתי עורך דין ושחררתי מאפוטרופסות גם את החלק שהמשפחה שלי ש2 ממנה היו האפוטרופסיות שלי התנגדו בהתחלה לשחרר, וזה היה כשסבתא שלי ז"ל כבר היתה במחלה קשה אחרונה, כלומר הכל באיחור. אחר כך מצאתי באופן פרטי טיפול קוגניטיבי אצל מרפאה בעיסוק בחיפה, ששם גר חבר שלי, אחר כך עבר עוד זמן, אחר כך נמאס לי להיות בחיפה, והחלטתי לסדר המון בלגנים בבית שליובחיים שלי  וחבר שלי עבר חלקית אלי. יש לי המון דברים לבדר ואני מסדרת כמה במקביל. יש לי ארגז ובו חומר של קורות חיים שאני רוצה לשפר והמלצות די ישנות.  אני משתוקקת לדעת איך למלא פערים בקו''ח ובראיון ולהציג את עצמי בביטחון.

יש לי בעיה בקורות חיים ובראיונות עבודה שממלאת אותי חשש גדול ובגללה גם לא חיפשתי עבודה/לא עבדתי תקופות ארוכות.

תיכון סיימתי שנה יותר מאוחר בגלל ששנה הייתי בבית חולים אחרי תאונת דרכים קשה(רגל שבורה מכה בגולגולת בלגן בעין) השיקום שנתנו לי אחר כך, תוך כדי הלימודים שלי , לא ממש עזר לי, כי הוא היה עם המון טיפול פסיכולוגי במימון ביטוח לאומי של אמא שלי וזאת היתה לי פאדיחה  שפגעה לי בדימוי העצמי והייתי בפרדוכס ועדיין זה פרדוכס כי זה לא משהו שאפשר להסביר, ולא הייתי מודעת לדברים שהגיעו לי מקופת חולים, וזה נבע מטעות של אמא שלי וטעות בביטוח לאומי שהחליפו בין טיפול קוגניטיבי לבין טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי , וזה נמשך עד המשפט בגיל 20 , שבו עשו לי אפוטרופסות גם כדי להגן עלי ושכנעו אותי להמשיך ללכת לשיקום הפסיכולוגי, ששם עבדתי בעבודות מגוחכות מטעמם, ונדפק לי הדימוי העצמי ואז עזבתי אותם, מצאתי עבודה קבועה , אחרי קרוב לשנה עזבתי אותה כי משהו בעבודה הקניט אותי /העליב אותי/פגע בי ולא ראיתי שביטוח לאומי או מישהו משנה משהו בסטטוס שלי למרות שעבדתי מספר חודשים. את זה גם אני לא יכולה להסביר, וזה היה לפני 10 שנים. אחרי כמה שנים מצאתי עורך דין ושחררתי את האפוטרופסות, ולפני זה עבדתי באיזה מקום זמני וכתבצי שם שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי והלכתי לעשות תאום מס, דבר שלא היה קודם מתי שעבדתי, וככה גם יכולים לשאול מה זה וגם יכולים להוריד לי יותר מס הכנסה, וזה הדבר השולי שפחות חשוב לי.אחר כך למתי סימסטר באוניברסיטה הפתוחה, אחריו עוד 2 -3 סימסטרים לא מוצלחים שהיו בזבוז זמן, אחר כך הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי שיעזרו לי לשחרר חלקית את האפוטרופוסות, והיא שוחררה אחרי חלקית לבסוף, אחר כך ידיד שחיזק אותי 7 שנים כמעט , נפטר, אחר כך מצאתי חבר ודרך מקום שעבדתי בו פעם מצאתי עורך דין ושחררתי מאפוטרופסות גם את החלק שהמשפחה שלי ש2 ממנה היו האפוטרופסיות שלי התנגדו בהתחלה לשחרר, וזה היה כשסבתא שלי ז"ל כבר היתה במחלה קשה אחרונה, כלומר הכל באיחור. אחר כך מצאתי באופן פרטי טיפול קוגניטיבי אצל מרפאה בעיסוק בחיפה, ששם גר חבר שלי, אחר כך עבר עוד זמן, אחר כך נמאס לי להיות בחיפה, והחלטתי לסדר המון בלגנים בבית שליובחיים שלי  וחבר שלי עבר חלקית אלי. יש לי המון דברים לבדר ואני מסדרת כמה במקביל. יש לי ארגז ובו חומר של קורות חיים שאני רוצה לשפר והמלצות די ישנות.  אני משתוקקת לדעת איך למלא פערים בקו''ח ובראיון ולהציג את עצמי בביטחון.

יש לי בעיה בקורות חיים ובראיונות עבודה שממלאת אותי חשש גדול ובגללה גם לא חיפשתי עבודה/לא עבדתי תקופות ארוכות.

תיכון סיימתי שנה יותר מאוחר בגלל ששנה הייתי בבית חולים אחרי תאונת דרכים קשה(רגל שבורה מכה בגולגולת בלגן בעין) השיקום שנתנו לי אחר כך, תוך כדי הלימודים שלי , לא ממש עזר לי, כי הוא היה עם המון טיפול פסיכולוגי במימון ביטוח לאומי של אמא שלי וזאת היתה לי פאדיחה  שפגעה לי בדימוי העצמי והייתי בפרדוכס ועדיין זה פרדוכס כי זה לא משהו שאפשר להסביר, ולא הייתי מודעת לדברים שהגיעו לי מקופת חולים, וזה נבע מטעות של אמא שלי וטעות בביטוח לאומי שהחליפו בין טיפול קוגניטיבי לבין טיפול פסיכולוגי קוגניטיבי , וזה נמשך עד המשפט בגיל 20 , שבו עשו לי אפוטרופסות גם כדי להגן עלי ושכנעו אותי להמשיך ללכת לשיקום הפסיכולוגי, ששם עבדתי בעבודות מגוחכות מטעמם, ונדפק לי הדימוי העצמי ואז עזבתי אותם, מצאתי עבודה קבועה , אחרי קרוב לשנה עזבתי אותה כי משהו בעבודה הקניט אותי /העליב אותי/פגע בי ולא ראיתי שביטוח לאומי או מישהו משנה משהו בסטטוס שלי למרות שעבדתי מספר חודשים. את זה גם אני לא יכולה להסביר, וזה היה לפני 10 שנים. אחרי כמה שנים מצאתי עורך דין ושחררתי את האפוטרופסות, ולפני זה עבדתי באיזה מקום זמני וכתבצי שם שאני מקבלת קצבה מביטוח לאומי והלכתי לעשות תאום מס, דבר שלא היה קודם מתי שעבדתי, וככה גם יכולים לשאול מה זה וגם יכולים להוריד לי יותר מס הכנסה, וזה הדבר השולי שפחות חשוב לי.אחר כך למתי סימסטר באוניברסיטה הפתוחה, אחריו עוד 2 -3 סימסטרים לא מוצלחים שהיו בזבוז זמן, אחר כך הצלחתי לשכנע את המשפחה שלי שיעזרו לי לשחרר חלקית את האפוטרופוסות, והיא שוחררה אחרי חלקית לבסוף, אחר כך ידיד שחיזק אותי 7 שנים כמעט , נפטר, אחר כך מצאתי חבר ודרך מקום שעבדתי בו פעם מצאתי עורך דין ושחררתי מאפוטרופסות גם את החלק שהמשפחה שלי ש2 ממנה היו האפוטרופסיות שלי התנגדו בהתחלה לשחרר, וזה היה כשסבתא שלי ז"ל כבר היתה במחלה קשה אחרונה, כלומר הכל באיחור. אחר כך מצאתי באופן פרטי טיפול קוגניטיבי אצל מרפאה בעיסוק בחיפה, ששם גר חבר שלי, אחר כך עבר עוד זמן, אחר כך נמאס לי להיות בחיפה, והחלטתי לסדר המון בלגנים בבית שליובחיים שלי  וחבר שלי עבר חלקית אלי. יש לי המון דברים לבדר ואני מסדרת כמה במקביל. יש לי ארגז ובו חומר של קורות חיים שאני רוצה לשפר והמלצות די ישנות.  אני משתוקקת לדעת איך למלא פערים בקו''ח ובראיון ולהציג את עצמי בביטחון.