12.09.10
בטי ברגר
ישראל הינה מדינה קולטת עלייה. מול העולים נערמים קשיים רבים: התמודדות עם תרבות חדשה, נתק ממערכות התמיכה המוכרות, שינויים במעמד המקצועי והכלכלי, דחייה על ידי ה'צברים' וכמובן - התמודדות עם שפה חדשה. כאשר אנו מתייחסים לקושי של עולים חדשים וותיקים לרכוש את השפה העברית, עלינו להתייחס לכאב העקירה שבהגירה.
בעבר, בהתאם למצבים היסטוריים ומטעמים אידיאולוגים, הייתה רווחת הנטיה להמעיט בחשיבות הטראומה שבהגירה - שהרי מדובר ב"עלייה". כלומר, במילה זו טמונה משמעות של הגשמה ציונית כמצב רצוי.
היום קיימת התפכחות ביחס לאידאליזציה שרווחה בעבר. אפילו עבור אנשים שעלו ארצה מטעמים ציוניים גרידא, העלייה כרוכה בשינוי דרמטי וכואב (אידיאליזציה ודאידאליזציה בהגשמת הציונות הינן תופעות שראוי להתייחס אליהן במאמרים או מחקרים אשר יוקדשו במיוחד לנושא זה).
מבחינה היסטורית, בשנים הראשונות בישראל, עוד לפני קום המדינה, הרצון לבסס ולהטמיע את העברית הביא להתפתחותה של גישה קיצונית נגד השימוש בכל שפה אחרת ("עברי, דבר עברית", זאת הייתה הסיסמה). מדובר היה במאמץ גדול להחיות ולחדש את השפה העברית. לעתים, על מנת לקדם משימה חלוצית, יתכן וקיים הצורך להיות קיצוניים או "משוגעים לדבר". מספרים, לדוגמא, על הייסורים והאיסורים שהיו מנת חלקם של אשתו ובנו של אליעזר בן יהודה, מי שבסס את העברית המחודשת בארץ ואסר על בני משפחתו לדבר בשפה אחרת, גם במחיר השתלבותם החברתית. לדעתי, מצערת העובדה שהורים רבים לא דברו שפת אמם עם ילדיהם. הרי כשאנו פונים לתינוק, "יוצא" לנו לדבר איתו בשפת אמנו - לפחות כך אני חשה.
גם נסיבות העלייה והקליטה משפיעות על רכישת השפה.
אלה שבאו כפליטים מהשואה, הגיעו עם מטען טראומטי קשה מנשוא. ביניהם היו כאלה שהלהט לאמץ ארץ חדשה האיץ בהם רכישת העברית. אחרים התקשו עד מאוד במשימה זו. להבדיל, כאשר העולה מגיע עם מטענים קשים בהיבט אישי, חברתי, כלכלי ופוליטי, חוויה של טראומה או פוסט-טראומה מועצמת בגלל קשיי קליטה בכל הרבדים - כלכלי, חברתי, משפחתי - הדבר משתקף כמובן גם בקושי לרכוש את השפה העברית. כך, לדוגמא, אנשים אשר עולים עקב מצוקה, אנטישמיות ובעיות כלכליות. זר לא יבין מה משמעות השינוי שבעלייה עבור אתיופיים: מעבר תרבותי חריף מערער את הזהות ואת מבנה המשפחה כך שבמקרים רבים יכולת רכישת השפה מעוכבת בגלל גורמים אלה.
בכל מקרה, להגר משמע לאבד את הסביבה הטבעית, לאבד את השכונה, את השכנים, את השיוך לקבוצות, להפרד מחלק מהמשפחה, מהנוף שרואים מהחלון ובצאתנו לרחוב, מהקיוסק בו קנינו חוברות כילדים, הגינה בה שחקנו, העיר או הכפר עם הפינות בהן חוינו מפגשים ואכזבות.... כשעליתי שמתי לב שהשמיים הם אחרים! בארגנטינה יכולתי הרי לצפות בצלב הדרום. גם את השפה אנו מאבדים כחלק מהסביבה המוכרת, והמגע עם מנטאליות, תרבות וסגנון חיים.
במקרה הטוב, יש לקוות שכעבור זמן העולה ימצא לצד הקשיים העצומים גם מזור, ויוכל להינות מההיבטים החיוביים של ההגירה. במקרים רבים אנשים יחושו שהארץ החדשה יכולה, לצד המצוקה, להציע גם חוויות חיוביות שמוסיפות לנסיון החיים. עם ההשתלבות, העולים יכולים למצוא אנשים ונופים קרובים ללבם, לרכוש כלים על מנת להיות מעורבים בתרבות הישראלית ולהיות חלק מהמתרחש בתחום הפוליטי והחברתי. כדי להקל על ההשתלבות, חשוב מאוד להיות מוקף בחברים (מהמולדת המקורית) ומשפחה, ובהדרגה ליצור קשרים חדשים.
עם זאת, הקשיים הנלווים להגירה עשויים ליצור בקרב העולים צורך להתבצר במוכר ולדחות את החדש. על רקע זה, חווית רכישת העברית עשויה להיחוות לא כמעשירה אלא כמעוררת פחד שמא שפה זו תמחק או תתפוס את מקומה של שפת האם שלנו - ודבר זה מהווה איום על העצמי שלנו, כאילו יקחו מאיתנו חלק מזהותנו.
ייתכן והדברים האמורים לעיל מסגירים גם את פחדינו לעולל משהו תוקפני לשפת אמנו, אם נלמד עברית: מבחינה פסיכולוגית, בגידה בשפת אם, או ב"אמא מולדת ראשונה", מעוררת אי נוחות רגשית ולכן עלולה לחבל באופן בלתי מודע ברכישת השפה החדשה.
כאשר ניתן לשער כי הקושי ברכישת שפה חדשה קשור בגורמים פסיכולוגיים, כדאי לבחון האם קיים דפוס רחב יותר של הסתגרות מפני הסביבה החדשה. ככל שנווכח ששפת אם וזכרונות, שהם חלק מזהותנו, אינם נתנים למחיקה, נוכל לזנוח את "החפירות" בהן התבצרנו ולהפתח לתרבות ולחוויות שיעשירו אותנו. אך על מנת שזה יקרה, נדרש עיבוד של חוויות טראומטיות הקשורות בהגירה.
בנוסף לאמור עד כה, יש לציין כי גם קושי ספציפי ביכולת השפתית עשוי להביא לקשיים ברכישת השפה, ולא רק גורמים רגשיים. אנשים שתפקודם השפתי לקוי במידה מסוימת בשפת האם, אך הדבר אינו מאוד מורגש, יכולים לגלות קושי ניכר ברכישת שפה חדשה.
מצב זה דורש התייחסות מקצועית מיוחדת (1).
גם אני מתגעגעת לנופים, לשמיעת השפה, למכלול שהיוו חיי טרם העליה.
הנה שיר שכתבתי על נושא השפה:
שפתי הזרה
לעולם לא תשירי לי שיר ערש.
ככלות הכל, אין שפת אמי כשפת אמה.
אנו האמהות לא השכלנו
לשמור על חוטים דלילים
כחוטי מפיות הקרושה
הנשחקים בהגירות.
(1) אני מודה לסילויה זילברמן על הערה זו.
על המטפלת - בטי בלנק ברגר
פסיכולוגית קלינית בכירה, מטפלת בכל הגילים בטיפול דינמי - גם אינטנסיבי (לרבות בעיות תקשורת PDD ומשפחות עם תינוקות). גם עוסקת בטיפול זוגי.
