האם את אמא משקיעה או משקיעה מדי?

צוות בטיפולנט

לאחרונה, הרשתות החברתיות גועשות סביב סוגיית ההשקעה האימהית והבחנה בין השקעה להשקעת יתר. מצדו האחד של המתרס ניצבות "האימהות המשקיעניות" אשר מתארות את הנאתן מהפיכת כל אירוע בחיי הילד (קבלת שבת בגן, יום הולדת, הכנת דגם לבית הספר) לפרויקט יצירתי הדורש השקעה רבה והכנה ממושכת. מהצד השני של המתרס ניצבות האימהות אשר מצהירות על סירובן "להיכנע לטרנד המוגזם" ולהשקיע משאבי זמן וכסף עצומים בכל אירוע אשר הילד עומד במרכזו. כמו שקורה סביב רבות מהסוגיות הנוגעות להורות, סביר להניח שלא ניתן להצביע על סגנון הורות שהוא "נכון" או "טוב יותר" מהאחר באופן מובהק. לצד זאת, הדיון הסוער ברשת מעלה נקודה חשובה למחשבה ומזמין אותנו, האימהות, להתבוננות בהורות שלנו בהקשר זה.

בחני את עצמך: האם ההשקעה ההורית שלך מוגזמת?

הגבול בין השקעה "טובה" להשקעה "מוגזמת" לא תמיד ברור: האם הכנת יום הולדת המבוסס על תכנית הטלוויזיה האהובה על הילד ודורשת גזירה, הדבקה ואפייה אינסופיים היא ביטוי לתשומת לב והתכווננות להעדפותיו וטעמו של הילד, או דווקא ביטוי ליציאה מפרופורציה ופינוק יתר? האם הכנת מתנה אישית לכל ילדי הגן כאשר הילד הוא "אבא של שבת" היא הזדמנות לעידוד היצירתיות והנתינה של הילד, או דווקא הגזמה אשר יוצרת תחרות בין הילדים? לא קל לקבוע גבולות אובייקטיביים, ולעתים דווקא הקשבה והתבוננות כנה ברגשותינו ובמה שהילד מנסה לומר לנו באופן סמוי, היא הדרך להבחין בין השקעה חיובית להשקעת יתר.

מענה כנה על השאלות הבאות יכול לסייע לך לזהות האם את אמא משקיעה או אמא שנוטה להשקעת יתר, אשר עשויה להיות מלווה במחירים משמעותיים.

• האם את משקיעה באירועים בחיי הילד יותר זמן וכסף מכפי שאת מאמינה שיש להשקיע,מעבר למגבלות הזמן והתקציב או על חשבון פעילויות משמעותיות אחרות?
  
• האם את נוהגת להכין עבור הילד מטלות ופרויקטים כאשר מעורבותו בהכנה מינורית או אפסית?
  
• האם קיים פער בין מידת העניין וההשקעה שלך בפרויקט לבין זו של הילד, כך שאת נלהבת ומושקעת בהכנות הרבה יותר ממנו?
  
• האם את מרבה לחוות תחושות כ"מגיע לי שהוא יתנהג יפה אחרי כל מה שעשיתי עבורו", או כעס על כך שהילד "כפוי טובה" או "לא מעריך מה שעושים בשבילו"?
  
• האם את נוטה להרגיש אשמה במקרים בהם אינך משקיעה באופן משמעותי בפרויקטים של הילד?
  
• האם את מרגישה קנאה ותסכול לנוכח פרויקטים מוצלחים של אימהות אחרות?
  
• האם באופן כללי היית מגדירה את הורות שלך כהורות בה חווית האשמה היא חוויה דומיננטית?
  
• האם את נוטה לכאוב, לכעוס או להתאכזב בצורה משמעותית סביב כישלונות והפסדים של הילד?
  
• האם את מתקשה לסרב לבקשות של ילדך, ונוטה לוותר על גבולות ודרישות שאת מאמינה בהם?
  
• האם הילד עצמו, במידה והוא גדול דיו, מביע ישירות את חוסר רצונו במעורבותך בפרויקטים, או מביע חוסר סבלנות, חוסר עניין או חוסר שביעות רצון סביב ההכנה המשותפת?
  
• האם מידת ההשקעה שלך מעוררת חיכוכים בינך לבין בן זוגך, או שאת סופגת ביקורת בנושא?

אם ענית בחיוב על חלק גדול מהשאלות, יש סיכוי סביר שאת נוטה לקטגוריית האימהות המשקיעות יתר על המידה.

אימהות במשרה מלאה: בין שקיעה להשקעה

סוגיית מידת ההשקעה האימהית מתסיסה ומסעירה אימהות רבות מאחר והיא נוגעת בסוגיית ליבה המאפיינת את ההורות המודרנית בחברה המערבית. אם בעבר הרחוק ילדים נחשבו לרכוש הוריהם ולממלאי תפקיד יצרני במשפחה, ובעבר הפחות רחוק לבני משפחה אשר נתונים לסמכות הוריהם, הרי שהיום נראה כי היוצרות התהפכו לגמרי. תיאוריות פסיכולוגיות, תרבות הצריכה והמדיה "מחנכות" אותנו להדגשת נתינה הורית, התאמה לצרכי הילד והתחשבות מוחלטת בו. רק אם ניתן לילד את כל כולנו, משדרת לנו האווירה התרבותית הנוכחית, נגדל ילדים מאושרים, עם ביטחון עצמי גבוה ועם יכולת להסתגל היטב ולהצליח לימודית, חברתית ותעסוקתית.

יכולתו של ההורה להיענות לצרכיו ההתפתחותיים והרגשיים של הילד אכן הוכחה באין ספור מחקרים כבעלת השפעה חיובית על התפתחותו. הורים אשר מסוגלים לזהות באופן מדויק את מצבו הרגשי של הילד ולהגיב אליו באופן מותאם תורמים ליכולתו להכיר את רגשותיו ולכן גם לווסת אותם באופן שיאפשר לו להתנהג באופן מותאם ומסתגל. הורות מותאמת גם מאפשרת לילד להיות במגע עם עולמו הרגשי ולפתח קשרים טובים יותר הן עם עצמו והן עם אנשים אחרים. ניתן לשער כי גישה זו מהווה בסיס לבחירתן של "האימהות המשקיעות" להשקיע את כל כולן בפרויקטים והחגיגות של הילד. הרי כל ילד ישמח ליום הולדת המבוסס על הדמות הנערצת עליו, לזכייה בפרס על התחפושת המושקעת ביותר או למחמאות על הפרסים המיוחדים שחולקו כאשר הוא היה 'אבא של שבת', לא?
אלא שכאן, למרבה הצער, חלים לא פעם בלבולים משמעותיים אשר עשויים להוכיח את הטענה שהדרך לגיהינום רצופה בכוונות טובות.

צורך התפתחותי או דחפי?

כמעט כל הורה רוצה לתת לילדו את הדבר לו הוא זקוק. אך האם מה שהילד רוצה הוא בהכרח מה שהוא זקוק לו? סביר להניח שלא. פסיכולוגים מבחינים בין "צרכים התפתחותיים" של ילדים לבין "צרכים דחפיים". הצרכים ההתפתחותיים נוגעים לאותם צרכים אשר סיפוקם יאפשר לילד התפתחות תקינה בעוד שתסכולם או מניעה של סיפוקם יביא לפגיעה בהתפתחות. כך, למשל, כאשר תינוק בן שלושה חודשים בוכה ברור לנו שהיענות לבכי והניסיון לספק את הצורך העומד מאחורי הבכי (רעב, חיתול רטוב, צורך במגע) אינם מהווים פינוק אלא היענות לצורך ממשי. צורך דחפי, לעומת זאת, הוא צורך אמיתי של הילד, אך גם כזה שסיפוקו התמידי לא בהכרח תורם להתפתחות הילד. למשל, צורך של ילד בצעצוע בו אוחז אחיו הקטן, בממתקים שליד הקופות בסופר או ביום הולדת גרנדיוזי אינו בהכרח צורך שסיפוקו חיוני להתפתחות הילד, ולהיפך. הגבול בין צרכים דחפיים לצרכים התפתחותיים הוא לא תמיד חד משמעי ועל רקע הלחץ החברתי ל"התאמה לצרכי הילד" הורים רבים בחברה המערבית מערבבים בין הצרכים ונענים למשאלות וצרכים דחפיים כאילו היו צרכים התפתחותיים חיוניים. חלק ממקרי ההשקעה ההורית המוגזמת נובעים מבלבול זה, כאשר ההורה מרגיש שהילד באמת זקוק להשקעה העצומה, ומשקיע בו מעל ומעבר לצרכיו. מחירם של מצבים אלו הוא שההורה חווה אשמה וכאב כאשר אינו מספק לילד את מה שהוא תופס כצורך התפתחותי חיוני, ובו זמנית צובר תחושות קורבניות או תחושות "מגיע לי" הנובעות מההשקעה האדירה. תחושות אלו עשויות להעביר לילד מסר לא מודע לפיו הוא "בעל חוב" כלפי ההורה, ובכך להפריע לתהליכי ההתפתחות הספונטניים והאותנטיים שלו.

האם אמא היא גם בנאדם?

הלחץ להתאמה לצרכיהם של ילדים מטשטש לא פעם את העובדה שילדים זקוקים להוריהם לא רק כ"ספקי צרכים" אלא גם כבני אדם בפני עצמם. ג'סיקה בנג'מין, פסיכואנליטיקאית פמיניסטית, הציעה את הטענה פורצת הדרך לפיה התינוק זקוק לאמו לא רק כמי שמותאמת ונענית לצרכיו, אלא גם כאדם עם סובייקטיביות העומדת בפני עצמה. כאשר הילד פוגש בסובייקט המכיר בסובייקטיביות שלו ומותאם אליה, הוא מרגיש בעל ערך ומתחיל לבסס את יכולת ליצור יחסים המבוססים על הכרה הן בסובייקטיביות שלו עצמו והן בסובייקטיביות הייחודית של האחר. ביטול הסובייקטיביות של האם, לעומת זאת, הופך את הנתינה שלה לילד למשמעותית הרבה פחות: הילד אינו חש כי הסובייקטיביות שלו מתוקפת וזוכה להערכה על ידי אדם אחר אלא על ידי "אובייקט" מספק צרכים, ותחושת הערך והביטחון שלו נפגעת. כלומר, על פי תפיסתה של בנג'מין יכולתו של ההורה להעניק לילד ולטפל בו באופן מותאם הופכת משמעותית ובעלת ערך רק כל עוד ההורה אינו מבטל את עצמו בתהליך זה. ברוח זו ניתן לטעון כי ההשקעה העצומה בפרויקטים של הילד עלולה לאבד את ערכה החיובי כאשר היא באה על חשבון הסובייקטיביות והחיים הפרטיים של האם באופן שיטתי ומתמשך.

אז מי באמת רוצה יום הולדת ספיידרמן, את או הוא?

בכל רגע בו אנו מצויים באינטראקציה עם ילדינו אנו מקבלים תמונה של עצמנו כהורים. רגעים הוריים מסוימים מספקים לנו תמונה יפה ומספקת של עצמנו ורגעים אחרים, אם נודה באמת, מספקים לנו תמונה יפה הרבה פחות המפגישה אותנו עם חוסר הסבלנות, העצבנות, חוסר הכנות או היבטים אחרים ופחות יפים של ההורות ושלנו בכלל. זהו מצב טבעי אצל כל הורה, אך כאשר ההתנהלות ההורית מונעת על ידי הצורך ביצירת תמונה של תפקוד הורי מרשים ואפילו מושלם- אנו מתרחקים מצורכי הילד ופונים לעסוק בצרכים הנרקיסיסטיים שלנו עצמנו. הורה אשר לא מסוגל לשאת את האפשרות שההורות שלו מורכבת גם מרגעים של התשה, חוסר סבלנות, תסכול וכן הלאה, נדחק לתפקיד "ההורה המושלם" ונדחף שוב ושוב לפעולות אשר "יוכיחו" את היותו הורה טוב. דינמיקה פנימית זו מביאה במקרים מסוימים להשקעת יתר אשר מכוונת לצורך של ההורה ב"ליטוף האגו ההורי" יותר מאשר לצרכיו הממשיים של הילד.

בשורה התחתונה...

בשורה התחתונה, הגבול בין הורות מושקעת ורגישה הממוקדת בצרכיו ההתפתחותיים של הילד לבין השקעת יתר הורית אשר מתחת לפני השטח ממוקדת, למעשה, בצרכיו של ההורה, אינו תמיד ברור. בלבול זה גדול במיוחד בגילאים הצעירים, כאשר הילד מביע הנאה רבה ושואב סיפוק נרקיסיסטי רב מההשקעה בו. לעתים, ההבנה כי מדובר היה בהשקעת יתר מגיעה רק בגילאים מאוחרים יותר, כאשר הילד גדל להיות מפונק, חסר גבולות, תלותי, תובעני וחסר ביטחון לגבי יכולותיו לפעול באופן עצמאי.
לכן, במידה ואת מזהה את עצמך כאם שהשקעתה חורגת מהסטנדרטים הסביבתיים, כדאי לעצור ולבחון יותר לעומק האם ההשקעה נובעת מהסיבות הנכונות, והאם היא אכן נכונה לך ולילדך. במידה ויש לך ספקות, ניתן לפנות אל הדרכת הורים אשר תאפשר לך לבחון את הדברים יותר לעומק.