ד"ר אסף רולף-בן שחר
1. מתוך ההקדמה מאת ד"ר שרון זיו-ביימןספרו פורץ הדרך של אסף רולף בן-שחר "אנטומיה של טיפול - פסיכותרפיה גופנית", המציג את תעודת הזהות של הפסיכותרפיה הגופנית ונוטע אותה בתוך עולם הטיפול הנפשי, אִפשר לי להבין את ההיבטים הגופניים-נפשיים של טיפול בתוך ההֶקשר הרחב של מיקומו ומקומו של הגוף בפסיכותרפיה בכלל ובפסיכותרפיה פסיכואנליטית התייחסותית בפרט. הספר חידד את מודעותי לקשר הבלתי ניתן להתרה בין גוף-נפש בטיפול, וקידם את יכולתי להציע עבודה טיפולית המתייחסת לקשר זה מתוך התיאוריה ההתייחסותית - שבהשראתה אני מטפלת - ותוך השראה ממודלים נוספים, של פסיכותרפיה גופנית. הלמידה מהספר העשיר הבליטה עבורי את המשמעות הקשה והצורמת של הפיצול בין גוף ונפש בפסיכותרפיה המסורתית - פיצול שרולף בן-שחר פורש בספרו ומעגן אותו בהקשרים פילוסופיים, תרבותיים ותיאורטיים. הקריאה בספר "אנטומיה של טיפול" סייעה לי גם להמשיג תהליכים טיפוליים שאני מובילה המתאפיינים בעבודה רב-ממדית ובו-זמנית דרך הנפש והגוף כשני ערוצים של החוויה האנושית. בעזרת המושגים והכלים שמציע הספר אני יכולה להגדיר באופן מחודד יותר את עבודתי בערוץ הגופני, ולזהות בה תהליכים של ויסות הגוף שלי בדיאלוג עם החוויה הגופנית-נפשית של המטופל - דרך הנכחת הגוף, הדהוד מילולי ולא מילולי, מנטליזציה של תחושות הגוף והמשגת תהליכי העברה והעברה נגדית גופנית, כפי שיתואר בהמשך לגבי הטיפול ביערה. הלמידה מהספר אף קידמה את יכולתי לזהות את החתירה שלי ליצירת מגע עם רובד של החוויה העצמית שאינו מילולי, בטיפול בכלל ועם מטופלים מסוימים במיוחד. רולף בן-שחר מציג תפיסה של הטיפול כתהליך מתמשך של התהוות המטופל בתוך הֶקשרים משתנים, תוך יכולת להכיל את המתח בין קבוע למשתנה. כתיבתו המצוינת על מוטיבים של טעינה ופריקה של מתח ואנרגיה, על ריכוך תצורות נפשיות קשיחות לכלל זרימה, על דיאלקטיקה בין צורה לבין זרימה ובין ארגון לבין התארגנות בחיי הנפש,- כל אלו לא רק לימדו אותי על מושגי הפסיכותרפיה הגופנית, אלא אף השביחו את ההבנות הנושנות שלי לגבי 'תיאוריית הבית' שלי, הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה ההתייחסותית, שכן בדומה לרולף בן-שחר אני רואה בטיפול התערבות רב-ערוצית (רגשית-חווייתית, קוגניטיבית והתנהגותית), המתקיימת בתוך הֶקשר של קשר טיפולי. הספר "אנטומיה של טיפול" משמש אם כן גם כמסמך מקיף ומלמד לגבי פסיכותרפיה התייחסותית-אינטרסובייקטיבית - לא פחות מתעודת זהות של הפסיכותרפיה הגופנית. אין לי ספק ש"אנטומיה של טיפול", כספר הגות והוראה, יתרום לביסוסה ולקידומה של הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית - כמו גם לקידומן של הפסיכותרפיה ההתייחסותית והפסיכותרפיה המסורתית בפני עצמן, ולעיגונם של המודלים הטיפוליים בכללותם בתוך התהליכים ההיסטוריים, הפילוסופיים והתרבותיים שבהם אנו נטועים בהווה או היינו נטועים בעבר.
2. מתוך המבוא:מפגשים טיפוליים מטבעם טעונים בפחד ובפוטנציאל. ברמה אחת, מערכת היחסים הטיפולית יכולה להיות אינטימית ועמוקה, חשופה ואוהבת. ברמה אחרת, הגבולות הטיפוליים הקשיחים מייצרים מרחק השומר על המטפל ועל המטופל ומאפשר חקירה אמיתית. הטיפול מתנהל בין שני המרחבים הללו ובמתח הנוצר ביניהם. ומה קורה כשהבטן המתהפכת נכנסת לטיפול? מה קורה כשהאינטנסיביות של תחושותינו הגופניות, של הצרכים הסומטיים ושל הביטויים הגופניים זוכה לתשומת לב ומיקוד? המיידיות שבמפגש בין גופים עשויה להיות עוצמתית מאוד, והקורא הנתקל לראשונה בעומק העבודה בפסיכותרפיה גופנית עלול להרגיש מוצף או מבולבל. ספר זה נכתב כדי להעניק מצע תיאורטי וקליני לעבודת הפסיכותרפיסט הגופני. דרך שלושה שערים יוצגו יסודות הפסיכותרפיה הגופנית והפוטנציאל המרגש שטומן בחובו אופן עבודה טיפולית זה.
השער הראשון - היסטוריה, יתחיל בבחינת הקשר בין הפסיכואנליזה לפסיכותרפיה הגופנית. ייבחנו נקודות השקה בין תפיסות פסיכואנליטיות לבין שימוש טיפולי במצבי טראנס וסוגסטיות, ויוצעו רמיזות לגבי הדרכים בהן הפסיכותרפיה הגופנית מתבוננות בסוגיות של מצבי טראנס. בהמשך יוצגו מקורות הפסיכותרפיה הגופנית המודרנית. תולדותיה המוקדמים של הפסיכותרפיה הגופנית ייבחנו בעיקר דרך עבודתם של שנדור פרנצי ווילהלם רייך. לסגירת השער, הפרק השלישי יציג מפת דרכים של סוגי הפסיכותרפיה הגופנית השונים, ויסקור את השיטות המרכזיות בתחום. השער השני - תיאוריה, יפרוס מושגי יסוד בפסיכותרפיה הגופנית. ראשית תוצג תפיסה של ארגון גופנפשי (פסיכוסומטי) שתתאר שלוש רמות ארגון: סומטית, קוגניטיבית והתייחסותית. יוצגו גם יחסי הגומלין בין רמות אלו, ויונח המצע לתיאוריה של הנפש בפסיכותרפיה הגופנית. תיאוריית הנפש תוצג בעזרת הבהרת מושג המיינד (mind), שבפסיכותרפיה הגופנית הופך לגופנפש (או לפסיכה-סומה). מושג זה יוסבר בעזרת תפיסות מוניסטיות (הגורסות כי גוף ונפש אחד הם) ותפיסות דואליסטיות (הרואות בגוף ובנפש שתי ישויות נפרדות) של נפש, ותופעות ההנכחה הגופנית, האינטרסובייקטיביות וההתהוות (emergence). הפרק החמישי יציג בקצרה את מבנה האישיות הגוף-נפשי בפסיכותרפיה הגופנית. השער ייחתם בהצגה של מושגי יסוד ועקרונות בסיסיים בשפה ובעשייה הפסיכותרפויטית הגופנית. השער כולו מציג את הפסיכותרפיה הגופנית מתוך דיאלוג עם הפסיכואנליזה והפסיכותרפיה הפסיכודינמית, ומתוך השפעה עמוקה של הגישה ההתייחסותית בפסיכואנליזה.השער השלישי - קליניקה, יאפשר לקורא הצצה אל תוך חדר הטיפולים דרך תיאורי מקרה. הוא מיועד לאפשר לקורא להעמיק בהתבוננות בקשר בין תיאוריה לקליניקה, תוך תשומת לב מיוחדת למורכבויות הכרוכות בטיפול הגופני ולדרכים בהן הפסיכותרפיה הגופנית מתעמתת עם מורכבויות אלו. בהמשך השער תוצגנה מיומנויות הפסיכותרפיסט הגופני. תשומת לב תינתן לשאלות אתיות ומעשיות העשויות להתעורר בקרב פסיכותרפיסטים מאוריינטציות דינמיות או אוריינטציות אחרות שאינן גופניות. השער ייחתם בשלושה פרקים שירחיבו את הדיבור על שלוש מיומנויות טיפוליות - מגע, הדהוד, והגמשת מנגנוני הגנה והקיבעונות (וביטוים הגופני) דרך טכניקות בפסיכותרפיה גופנית. בפרקים אלו יוצגו גם התלבטויות ואתגרים אתיים של עבודה קלינית גופנית.
גוף הידע הראשונישתי בנותיי נולדו במים. הן גדלו בתוך מים פנימיים, שהגנו עליהן מפני השפעתה המלאה של הכבידה, שאפשרו להן לחקור תנועה וחיבור וצמיחה בתוך סביבה ממועטת בגירויים ובחיכוכים. בלידתן, זוהר (באנגליה) ושי (בישראל) עברו אל מי האמבט רגע לפני שהריאות נקראו לקחת נשימה ראשונה שסימנה את תחילתם של חיים בעולם שמחוץ לרחם, חיים בהם נפרדות וחיבור פועמים שוב ושוב. כאשר לא חותכים מייד את חבל הטבור, התינוק לא ממהר לנשום דרך הריאות - במשך מספר רגעים הוא יכול לבחור ולהמשיך לנשום דרך השלייה. יש לו כמה דקות להחליט, להנכיח את נשימתו בקצב שלו. זוהר הגיחה לעולם מלאת פליאה, עיניים גדולות ופעורות מביטות סביב. במרחב הביניים הזה שבין פנים לחוץ, הנשימה לא הייתה בְּגופהּ שלה כי אם בגוף הביניים הזה, של אימא-בת, בתוך השליה שפעמה עדיין. כך שהפרידה מהמים הפנימיים הייתה הדרגתית, ונשימתה הראשונה של זוהר נבחרה ולא נכפתה עליה - היא בחרה להיפרד. שתי בנותיי נולדו במים, ושתי הלידות הללו היו מרחב מחבר ומרגש עבורי - אל מול תום אשתי, ואל החיבור הרגשי והעמוק שהחל עם בנותיי. לא הייתי צופה בלידות, כי אם שותף - שותפות שהייתה גופנית לפחות כפי שהייתה רגשית. אנחנו מגיחים לעולם כשהווייתנו גופנית וחושית: תוך רגעים מערכת הנשימה ומערכת העיכול מתחילות לפעול באופן אוטונומי, תוך רגעים אנו מפעילים את סביבתנו (ההורים...) שממהרת בדרך כלל להעניק לנו תנאים דומים לסביבה הפנימית: חמה, עטופה, מוזנת, מוגנת ואהובה. לכל חוויותינו, החל מינקות וכלה בנשימתנו האחרונה, יש ממד גופני, ממשי וקונקרטי שמאפשר, לעתים, נגיעה בלתי אמצעית בעומק החוויה האנושית. לפעמים הגוף מאפשר חיבור למקומות שאליהם מילים לא מצליחות להגיע.
3. מתוך השער התיאורטי - חלק מהפרק רביעי - צורה וזרימה - שלוש רמות של ארגון עצמי
אמרתי לנשמתי, היי מבלי נוע, וחכי ללא תקווהמשום שתקווה תהא תקווה לדבר המוטעה; חכי ללא אהבהמשום שאהבה תהא אהבה את הדבר המוטעה; יש עוד אמונה!אך האמונה והאהבה והתקווה טמונות כולן בהמתנה.חכי ללא מחשבה, בעבור שאין את עוד מוכנה למחשבה:ואז החושך יהא לאור, ואי-התנועה תהא לריקוד.ט.ס. אליוט, ארבעה קוורטטים (Eliot, 1944)
הפסיכולוג ומייסד פסיכותרפיית יחסי-העצמי סטיבן גיליגן מתאר שלושה שדות תפקודיים המרכיבים את העצמי (self): שדה סומטי (עצמי גופני), שדה קוגניטיבי (עצמי קוגניטיבי) ושדה היחסים (עצמי מתייחס) (Gilligan, 1996). העצמי, לפי גיליגן, מתבטא בתנועה (במערכת היחסים) שבין חלקי האני השונים. זאת אומרת שהעצמי הוא מערכת יחסים בין חלקים גופניים וחלקים קוגניטיביים. שדה היחסים הנוצר בתוכנו מקביל, לתפיסתו של גילגן, לשדה הנפתח כאשר אנחנו נכנסים למערכת יחסים עם אחר. גיליגן, שהושפע מהאנתרופולוג וההוגה גרגורי בייטסון (Bateson), מבין מיינד כתהליך שאינו ממוקם רק בתוך הפרט, כי אם גם במערכת בתוכה הפרט לוקח חלק. בתפיסה זו לנפש ממד נוסף, והמיינד אינו עוד בלעדי לנו - אלא הופך להיות חלק ממרקם התייחסות רחב יותר: אנו נוטלים חלק בנפש רחבה שעל בסיסה בנויות מערכות יחסים. תפיסה זו מנפצת שתי פרדיגמות לגבי העצמי: שהעצמי הוא אובייקט (סטטי), ושהעצמי ממורכז בגופנו ושייך לנו.כאשר אנו נפתחים לשדה היחסים אנחנו שוקעים אל תוך מרחב שיתופי הגדול יותר מאיתנו - נפש הכוללת אותנו אך אינה מוגבלת לנו או משאירה את האחר מחוץ לנו. כפי שניווכח בפרק הבא, תפיסה זו של נפש רחבה דומה מאוד למושגי האינטרסובייקטיביות בפסיכואנליזה המודרנית (Ogden, 1992, 1994), ומושפעת גם מתיאור תהליכי ההפנמה הממירה (transmuting internalization) שתוארה על ידי היינץ קוהוט (אוסטרויל, 1995; קוהוט, 2005), ובכלל מתפיסת זולתעצמי (selfobject) שלו. פרק זה יכין את הרקע להבנה של מושג הגופנפש שיוצג בפרק הבא. בפרק תוצג תיאוריית צורה-זרימה המציעה סינתזה שנרקחה כאמור ממקורות תיאורטיים מגוונים, מתחומי הפסיכותרפיה הגופנית, הפיזיקה המודרנית, הפסיכואנליזה ההתייחסותית וממקורות רוחניים.
שיווה ומיקי
הכל נמצא בזרימה. רק לאחר שהמגוון האינסופי של התהליכים המרכיבים את היקום הולם בנו, נוכל להבין את חשיבות העיקרון המארגן, היוצר סדר מכאוס. פריץ פרלס (Perls, 1948, p. 51)בדומה לאל ההינדי שיווה, היוצר והמחריב, כל חומר אורגני פועם בין צורה לזרימה, בין ארגון לפירוק. הריקוד שבין הצרנה (יצירת צורה, התארגנות), פירוק צורה והתארגנות מחדש קיים בכל רובד ורמה בטבע. גם אנו בני האדם מארגנים את חוויותינו על ידי התארגנות ופירוק התארגנות. אותה מציאות שאנו יוצרים שבה לאפיין וליצור אותנו. כאשר פעוט לומד לצעוד, למשל, כל נפילה מסייעת לו לפתח תחושת התמצאות במרחב (פרופריוספציה). שרירי הגוף מתארגנים בהתאם לכוח שנדרש לו כדי להרים רגל ולהישאר זקוף, כדי ליפול קדימה (לקחת צעד) ולהתייצב מחדש. התארגנות גופנית זו מכתיבה סוג מסוים של יחסי גומלין עם הסביבה והתנהלות אל מול כוח הכובד, המשפיעה על הפעוט בהתאם. אם פעוט לומד ללכת בבית בו שטיחים מקיר לקיר, או על חול ים, או על דשא, הליכתו תהיה שונה מזו של פעוט שלמד ללכת על מרצפות. דרך ההליכה הזו תכתיב את התארגנות השרירים בגופו של הפעוט, היחס לכוח הכבידה ולמסוגלות הגופנית שלו. הפעוט יוצר (מארגן) סגנון הליכה, וסגנון ההליכה מעצב את הפעוט.הנה דוגמא נוספת, מעולם הטיפול. לשירית אבא חלש וחסר אונים ואימא דומיננטית וחזקה, והיא סולדת מהחולשה הפיזית והרגשית של אביה. שוב ושוב, שירית בוחרת גברים שנראים חזקים וקשוחים כבני זוג - לכאורה ההפך מאבא שלה, רק כדי לגלות - תוך זמן לא רב, שגם הם חלשים, בעלי מסוגלות נמוכה ופסיביים מאוד. הדרך בה שירית תופסת חוזקה ומסוגלוּת נמצאת בדיאלוג תמידי עם מוֹדל הכוח (פסיבי-אקטיבי, חזק-חלש) שבמשפחתה - והקוטביות שאליה היא נמשכת ממשיכה ומעצבת אותה, היא 'מוצאת את עצמה' באותן מערכות יחסים, מאמינה פחות ופחות שישנם קשרים אחרים.אימוץ הצורה, ההצרנה, היא אם כן תהליך דיאלקטי. אנו נבראים על ידי אימוץ צורה, דרך הבחנות. אנו כופים תפיסות ומודלים של מציאות (סכמות) על עולמנו ומעצבים את מציאותנו באופן פעיל, ובתמורה - מציאות זו מעצבת את מחשבותינו, תחושותינו ופעולותינו. אפשר להבין את החיים האורגניים כתנועה בין התארגנויות צורניות שונות של בניית מציאות שביצירתן אנו משתתפים (כסדרה של צעדים) (Rolef Ben-Shahar, 2001). להבנתי, התנועה בין ארגון (סטטי) להתארגנות (דינמית) היא ליבת המודל ההתפתחותי של פרויד וההיגיון שמאחורי מבני האישיות של וילהלם רייך.אני משתמש במושג צורה כדי לתאר תבנית ארגון (מבנה, שם עצם, form) ובמושג זרימה כדי לתאר את תהליך הפירוק וההתהוות - את שלב הביניים המתאפיין באי-וודאות (הפועל, ההתהוות, flow); אולם שני שלבים אלו נמצאים על רצף המשכי. בכל רגע נתון חלקים מהמציאות שלנו מתארגנים לכדי צורה ואחרים פושטים צורה, ולכן המושגים צורה וזרימה הם הכללות מטפוריות בלבד, המתארות למעשה מקצבי פעימה. בבסיס ההנחה שהחיים האורגניים פועלים כעיקרון מארגן, נחה תפיסת המציאות ותפיסת העצמי כפועמת (pulsating). לפי תפיסת עולם זו, לַיְּקום יש "דופק" ופעימה, ואנו נוטלים חלק בפעימה זו. התנועה וההשתנות הדינמית נמצאות בבסיס המציאות - זוהי עמדה בסיסית בפסיכותרפיה הגופנית. אפשר לומר שלפי תפיסה זו העולם לא הגיח לגמרי מהתוהו ובוהו הבראשיתי - אנו עדיין בתוכו, אך חלק מתהליך היצירה מערב מתן צורות (זמניות) בתוך התוהו ובוהו. חברתי מיקי גרבר הציעה את המטפורה של אוקיאנוס וגלים כדי להבין את הפעימה הזו. בני האדם ניתנים להבנה גם כאוקיאנוס (היקום אשר אנחנו חלק ממנו) וגם כגלים נפרדים (הפרטים שאנחנו). ברמה מסוימת, קיומנו מובחן ומופרד, אך במובן אחר השיח על גלים נפרדים חסר משמעות מחוץ להֶקשר של האוקיאנוס. הוויית האוקיאנוס נמצאת בהחזקה הפרדוקסלית של שתי האמיתות - בתנועה. המים אינם אותם המים, הם מתאדים ומשתנים, זורמים אל ההרים ודרך הנהרות חוזרים; הנופים משתנים גם הם; אך התנועה שבאוקיאנוס - הזרמים והזרמים התת=קרקעיים, התנועה המאחדת של חיות האוקיאנוס - הרי היא תמיד נמצאת. זאת אומרת, שהאדם כפרט (בסיס התפיסה המערבית) והאדם כחלק ממערכת יחסים (בסיס התפיסה המזרחית) הם שני פנים של העצמי, הנמצאים במתח תמידי זה מול זה - אך גם משלימים זה את זה. תפיסה זו של זרימה הביאה לגיבוש תיאוריה של מבנים גוף=נפשיים, ששוכנת בבסיסה של הפסיכותרפיה הגופנית.מציאותנו המשתנה בתוך זרימה תלויה אם כן במבנים הארגוניים הזמניים אותם אנו יוצרים - ובעקרונות המנחים את יצירת הארגונים הללו. אילו גלים אנו הופכים להיות? על איזו קרקע בחרנו לדרוך ואילו צעדים בחרנו לצעוד? מציאות סובייקטיבית זו, קצרה ככל שתהיה, היא זמנית וניתנת לתפיסה רק בכאן-ועכשיו. בפרק זה, דרך מושגים תיאורטיים ווינייטות קליניות, אני מקווה להדגים את חשיבות מעגל הצורה-זרימה לפסיכותרפיה הגופנית.
4. מתוך השער הקליני: חלק מהפרק תשיעי - מיומנויות הפסיכותרפיסט הגופני
הנכחה גופנית
לכל אורך הספר, ובמיוחד בפרק החמישי ובפרק השביעי, דנתי רבות במרכזיות ההנכחה הגופנית בפסיכותרפיה הגופנית, וגם בפרק הקודם יכולנו להתרשם מן הדרך בה מטפלים שונים השתמשו במיומנות זו כחלק מהתהליך הטיפולי. הווינייטה הבאה תדגים כיצד הנכחה גופנית עשויה ללוות תהליכי החלמה מהתמכרות. נייג'ל הגיע לטיפול אחרי גמילה מהרואין (עישון, לא הזרקה) ובעקבות המלצת התומך שלו ב-NA (Narcotics Anonymous) לעבודה טיפולית המכלילה גם את גופו. נייג'ל היה רווק, גבר נאה ומרשים בשנות השלושים המוקדמות לחייו, פלג גופו העליון היה רחב ומפותח, כתפיו חזקות ומעוצבות, ולעומת זאת פלג גופו התחתון היה כמעט שלא קיים, רגליים דקות הממשיכות את הגב ללא ישבן. נייג'ל בא מרקע סוציו-אקונומי גבוה, בן בכור להורים אמידים מאוד בעלי השפעה רבה בלונדון, יורש עתידי לעסק משפחתי ופוליטי חשוב. עבודה קשה ומלחיצה היא ערך חשוב עבור שני ההורים, ששלחו את נייג'ל לפנימייה יוקרתית לאליטה האנגלית מגיל שבע. נייג'ל תיאר את העצב הגדול שחש כשעזב לפנימייה: "לא ממש הצטערתי לעזוב את אבא כי לא ראיתי אותו כמעט בכלל, אבל התגעגעתי לאימא ולמטפלת שלי, שפוטרה ביום בו עזבתי לפנימייה". ההורים העסוקים לא טרחו להציב לנייג'ל גבולות, והוא התחיל לעשן סיגריות בגיל תשע, ולשתות אלכוהול ולעשן מריחואנה בגיל אחת-עשרה, "גם בפנימייה אבל בעיקר בבית. היו באים אלי חברים לסופשבוע והיינו חוגגים". בכלל, מוטיב המרד וה"חגיגה" היה מרכזי אצל נייג'ל.השימוש בסמים הלך והתרחב כחלק מסגנון החיים שלו, וכשנייג'ל סיים את התיכון באחד מבתי הספר היוקרתיים ביותר באנגליה, נשלח ללמוד מדעי המדינה באוקספורד, שם הכיר את ההרואין. מכאן והלאה, סיפור ההִתדרדרות של נייג'ל הוא תוואי מוכר של התמכרות לסמים קשים, שעבר דרך גניבות וקיבוץ נדבות, גירוש מבית הוריו, מין לא מבוקר עם גברים ונשים בשביל מנה או כסף, ונטישה עצמית. נייג'ל סיפר כי "יום אחד התעוררתי בבוקר וראיתי אותי מבחוץ, הכי נמוך שיכולתי לראות, מקבץ נדבות, מסריח ולא רחוץ שתוהה למי אפשר להציע מציצה בשביל מנה, [ולאחר מכן] הצלחתי לשכנע את הוריי שיעזרו לי למצוא תוכנית לגמילה". אליי הגיע נייג'ל אחרי שנה 'נקייה'. "אני עדיין רוצה לעשן כל הזמן, מתגעגע לתחושה של השקט המוחלט של ההרואין, כל יום", הוא אמר, "ואני יודע שאף פעם לא אפסיק להתגעגע, אבל יש לי חור בבטן, ותמיד היה לי חור בבטן, ואני רוצה להבין אותו".נייג'ל עבד במשרה חלקית, נתמך על ידי הוריו וגר לידם. למרות הבוז שלו לחוסר העצמאות, ידע (והסכמתי איתו) שהוא זקוק לתמיכה צמודה ולהחלמה ושיקום הדרגתיים, עדינים וממושכים.הטיפול עם נייג'ל היה מרגש ומתסכל, נע בין תמורות איטיות ואותנטיות לבין "גילויים ושיאים" מרגשים שהתגלו כקצרי מועד וזמניים. בהעברה הנגדית, הרגשתי לפעמים כמו מתבונן מבחוץ בהרפתקה מרגשת אך מסוכנת, לפעמים מתמלא בקנאה, ופעמים אחרות אסיר תודה על חיי ה"משעממים". היו בינינו מספיק קווי דמיון כדי שהקשר יעמיק, ומספיק שוני כדי שלא ניסחף עמוק מדי למקומות ההתמכרות המסוכנים של נייג'ל. הטיפול איתו הרגיש כמלחמה על חייו, מאבק שלא היה סימבולי בלבד.אחרי כחודש שבו ביססנו את המסגרת הטיפולית והתחלנו להכיר זה את זה, הזמנתי את נייג'ל להתבונן ב'חור שבבטן'. הוא הסתכל בי באֵימה: "אתה בטוח שזה מהלך חכם?" הוא שאל. נמלאתי אימה וספק. מה אם נעיר שדים רדומים בתוכו? מה אם ההתבוננות הגופנית ברִיק תשלח אותו שוב לרחובות? "אני לא בטוח, נייג'ל", עניתי לו, "אני לא ממש בטוח בכלום כאן - זה מפחיד לגעת ומפחיד לא לגעת. אבל אולי אתה צודק, אולי להיכנס לתוך החור זה מוקדם. מה עם להסתכל סביבו?" נייג'ל מתח את ידיו מאחורי ראשו: "שטח ההפקר שמסביב לפופיק", הוא צחק, "איפה שאני זורק את כל הג'אנק", אמר וטפח על הבטן שלו."תרשה לעצמך לרגע להיות שטח ההפקר הזה, בתוך הגוף, להרגיש אותך מבפנים. מה קורה שם?", נייג'ל הביט בי כאילו נפלתי מהירח. "זה נשמע מעניין, אבל אין לי מושג איך לעשות את זה". הצעתי שישים יד על האזור בגוף שסובב את החור שבבטן. נייג'ל הניח יד, ונשם. הרגשתי חסר מנוחה. "בא לי סיגריה," דיווח נייג'ל, "מותר לעשן פה?". "לא, אסור", עניתי.יחד אנחנו יושבים שעות ארוכות, מפגש אחר מפגש. הגוף מתעורר וצועק. נייג'ל מעבד אֶבל - והגוף מספר לו על האובדן. סיגריות משככות את הכאב רק קצת, אלכוהול טיפה יותר, אבל הכמיהה היא לשקט המוחלט. "כואב לי להיות בגוף שלי", הוא מספר אחרי חודש, "תמיד כָּאב. כשהייתי ילד קטן בפנימייה הייתי יוצא החוצה בכפור עם מעט בגדים עד שכפות הרגליים שלי הפסיקו להרגיש, ואז הייתי שורט את עצמי עם מקלות ואבנים ומתמוגג מזה שלא כואב לי". שבוע אחר כך אני מניח יד על גבו התחתון של נייג'ל, "תנשום לתוך המקום הזה", אני מבקש. נייג'ל נושם, אני חש כיווץ לא נעים בסרעפת. הוא מספר על מכות שחטף מהחברים בכיתה "כל בוקר בטקס המכות לנייג'ל. בחודש הראשון זה כאב, אחר כך צחקתי - שום דבר לא נגע בי". ואני שב ומתכווץ בכאב, וגם נייג'ל: "פתאום כואב לי הגב של הילד שהייתי, הרבה כאב יש בי".נייג'ל מגיע לטיפול באדיקות, לעולם לא מאחר, שבוע אחר שבוע הוא מגלה את גופו ואני מתמלא בספק. מה טוב בלהיות בתוך הגוף כשיש כל כך הרבה כאב? למה לא לעזור לו להתנתק בצורות פחות מסוכנות? מי אני שאקבע ש'להיות בתוך הגוף זה טוב, להיות מנותק מן הגוף זה רע?'. אל ההדרכה אני מביא את הבעיות הקונקרטיות, את ההתלבטויות הטכניות. את הכפירה הפנימית שלי אני שומר בפנים. בולע. יום אחד נייג'ל מגיע לטיפול בסערה, הוא דופק בדלת לפני הטיפול - אני עם מטופלת אחרת. בדקות הטיפול האחרונות אני עסוק בנייג'ל, המטופלת נעלבת מחוסר הקשב שלי, היא צודקת. "היה לי סקס אתמול בפעם הראשונה בחיי", נייג'ל מתפרץ בהתרגשות בפגישה עצמה. אני מביט בו במבט לא מבין: "מה?". נייג'ל חוזר: "אתמול, בפעם הראשונה בחיים שלי הייתי בתוך המין. לא עישנתי לפני כן, לא שתיתי אלכוהול. פשוט היינו ביחד". הוא נראה נסער כל כך, אני מתחיל להתרגש אִתו ובשבילו. "ואיך היה?", אני שואל. "האמת?" הוא עונה, "די חרא. התרגשתי, לא ממש עמד לי, וגמרתי תוך איזו דקה וחצי. אבל היינו ביחד, ודיברנו, והרגשתי את עצמי ואותה - ויש לנו עוד אופק, יש לנו לאן לגדול ביחד". סיפרתי לנייג'ל על הרהורי הכפירה שלי והוא צחק, "השסתום הזה הוא לא סלקטיבי, אסף. אני סוגר את הכאב - וגם העונג והשמחה והחיבור ואלוהים לא נכנסים, אתה מבין?". הנהנתי. לרגע התחלפו התפקידים, נייג'ל המשיך: "אני מרגיש שלראשונה מגיל חמש או שש אני בתוך החיים שלי, לא רק מחפש להיות לצד החיים שלי אלא ממש בתוכם. והם לא תמיד כייפים, אבל הם שלי, ואני יכול לעשות בתוכם דברים. יש לי אותי".במשך שנות הטיפול הבאות נייג'ל מתקרב, בספירלות, לגעת בריק שבבטן. עם כל צעד מתגלה כאב ואומץ, מתווסף לו ממד של קיום, הנוכחות והקיימות שלו מתחזקות ויחד עמן הקשר בינינו. והדינמיקה שבין כפירה לאמונה ממשיכה ללוות אותנו: אנחנו מחליפים תפקידים - פעם תורי להחזיק בתקווה ובאמונה ופעם תורו, לפרקים אני הכופר בצורך בתהליכֵי האֶבל ולפעמים נייג'ל. ובתוך כך, נייג'ל נכנס לזוגיות, ועוזב את בית הוריו, והולך ללמוד גינון, שם הוא בטוב.
לרכישה ישירה דרך אתר הקליקו כאן
על המחבר
ד"ר אסף רולף בן-שחר הוא מהקלינאים והכותבים המובילים בעולם בתחום הפסיכותרפיה הגופנית ההתייחסותית. אסף הוא ראש התוכנית לפסיכותרפיה גופנית בת זמננו במרכז הישראלי לרפואת גוף-נפש ובנוסף הוא מלמד במוסדות קליניים ואקדמיים בישראל וברחבי אירופה.את מרבית הכשרתו וניסיונו הקליני רכש במשך שהות ארוכה באנגליה. עבודת הדוקטורט שלו "התמסרות לזרימה" בחנה את נקודות הממשק בין הפסיכואנליזה ההתייחסותית, הפסיכותרפיה הגופנית וההיפנוזה. כיום הוא מטפל ומדריך בקליניקה פרטית בישראל. אסף פרסם עשרות רבות של מאמרים בכתבי עת מקצועיים ומספר פרקים בספרי פסיכותרפיה. הוא חבר מערכת בהוצאת הספרים Body-Psychotherapy Publications ועורך-חבר בכתבי העת Self & Society ו-Body, Dance & Movement in Psychotherapy. זהו ספרו הראשון. אסף נשוי לתום ואב לשתי בנות - זוהר ושי.
