"אני מבינה שלמרות שהן פסיכולוגיות, הן זכאיות לחופש הדיבור כמו כל אדם אחר... ובכל זאת, כאשר אני רואה אתרי אינטרנט מלאי פרטים אישיים, בלוגים חופשניים ואפילו תשובות מקצועיות בפורומים, מתעורר בי החשק לצאת למחאה משלי ולזעוק: איפה העמימות? מה קרה לחשיבות ההשלכה והפנטזיות על מיהו באמת המטפל? על מה בדיוק אני אבזבז את כספי אם לא על הניסיון לנחש איך נראים החיים הזוגיים של הפסיכולוגית שלי?"
"הודעתי בחגיגיות שגם אם פתרון התסביך האדיפאלי שלי היה תלוי בכך, לעולם לא הייתי מודה בפני הפסיכולוגית שלי בכך שאני ממעריצי הארי פוטר. לפחות זה הפסיק את התקף הצחוק".
במשך שנים הנחתי שהחתולה שלי היא היצור הכי פחות מנומס על פני האדמה. אבל הפסיכולוגית שלי גרמה לי לחשוב שנימוסים גרועים, טוב, הם בהחלט עניין יחסי, ולכן אני רוצה להתייחס היום לשתי תופעות ייחודיות לחדר הטיפולים: חוקי הנימוס הטיפולי, וצביעות הנימוס הטיפולי.
"במסגרת טווח ההבעות הרגשיות המוגבל שהפסיכולוגית שלי מרשה לעצמה, היא נראתה כמעט נעלבת. "אני מדברת ככה, בססמאות כאלה?" נאלצתי להודות שלא, להתבונן פנימה קצת יותר לעומק ולנטוש את הידע החדש שלי כפי שתינוק נוטש את הנרקיסיזם הראשוני. אבל דווקא לאחרונה נקרתה בפני ההזדמנות להשתמש בידע הפסיכולוגי שלי".
הפעם באמת שיש לי נסיבות מקילות. לא כתבתי מפני שאני בחופש מהטיפול כבר מתחילת אוגוסט.
אבל מי שהתכונן להרים גבה נזפנית לעבר הפסיכולוגית מפקירת הפצועים או המיליארדרית שלי, מתבקש להשיב אותה למקומה בהקדם. למעשה, הפסיכולוגית שלי חזרה מהחופשה שלה כבר בתחילת ספטמבר ומי שלא ממש חזרה זו אני.
"מה שאני מנסה לומר הוא ששתינו, אני חושבת, נשים של מילים. שתינו מאמינות באמונה שלמהבחשיבות הדיוק השפתי, ומפיקות עונג ספק משועשע ספק אכזרי מזיהוי פליטות פה זו בדבריה של זו. כמובן, מחיר השליטה השפתית הוא יכולת החמקנות של שתינו. לה יש יכולת פנומנלית לנסח כל אמירה שלי אליה במונחים של השלכתיות יתר שלי, ואני מסוגלת לדבר בכותרות ותיאוריות שימסכו כל רגש אמיתי. עכשיו, תדמיינו לכם מה קורה כאשר בין שתי נשים של מילים נוצר לראשונה מגע פיסי".
על הספה: הרהורים מחדר הטיפולים. והפעם- קשקשת ברשת
