"תתפלאו, אבל הפעם לא מדובר במחאה  מול פירוש, אבחנה מדויקת או אמירה מפלחת-לב בעדינותה של הפסיכולוגית שלי.

את המחאות שלי להארכת חמישים הדקות, ביטול החופשות לפסיכולוגים, צמצום מספר המטופלים לכל מטפל, איסור על התעלמות משאלות, ביטול חיסיון הפרטים האישיים של הפסיכולוג, מתן סמים משככי היקשרות עמוקה וכן הלאה- כבר מחיתי"

"נו, באמת. למה שאני ארצה לריב איתך?" הליידי נשמה עמוק, הזכירה לעצמה שעוד חודש מגיעה חופשת הקיץ שלה/ שהיא המטפלת ולכן המבוגר האחראי בחדר/שאני משלמת לה על זה/ שהיא בחרה במקצוע הזה ואמרה "אני חושבת שזאת שאלה טובה. מאוד מאוד טובה".

"בקיצור- מה שמורכב ומסובך בעולם החיצוני, מורכב ומסובך לא פחות, ולפעמים אף יותר, בחדר הטיפולים. ובאופן לא מפתיע, סיטואציה מציאותית ומאתגרת כמו קניית מתנה לחג נושקת לבלתי אפשרי בחדר הטיפולים".

"באופן מאוד לא רגיל, הליידי נראתה מעט מבוהלת לנוכח ההתנחלות הלא חוקית שיצרתי על הכורסא שלה, מה שגרם לי לתהות האם המטופלת שאחרי היא trouble maker לא פחות ממני. ולכן, מתוך הבנה שיש פלגים פוליטיים שאיתם הידברות ברוח טובה היא בגדר פנטזיה, היא פנתה לטקטיקת "המבוגר האחראי..."

"טוב, גברים", נאנחתי בעייפות אחרי שסיפרתי לה על האירוע. הליידי הרימה גבה, אות מבשר רעות בדרך כלל. "מה?", מיהרתי להצטדק, "אין מה לעשות, אישה בחיים לא היתה מתנהגת ככה, וברור שלנהל דיונים וויכוחים  עם עם אישה זה לגמרי אחרת מאשר עם גבר. הרי ברור שבחיים לא הייתי הולכת, למשל, לפסיכולוג גבר".

"כמו זוג נשוי אחרי מריבה שגרתית על החותנת, בחזה מתנשם ודריכות חתולית, הבטנו זו בזו ועשינו הערכת כוחות מחודשת. לשמחתי, היא לא הכחישה שהיא מרוגזת".