"אז זה אני או היא?", תהיתי לעצמי. "אני הופכת פחות משעשעת עם השנים? האם יכול להיות שירדתי לשפל המדרגה של מיחזור בדיחות? או שמא זאת היא שהזדהות יתר עם פרויד, קליין ושות' הפכה אותה לחמורת סבר? או אולי- לא יכלתי להמנע מהמחשבה המבעיתה- אולי מעולם לא היה לה חוש הומור והחיוכים בחודשי הטיפול הראשונים היו חיוכים נימוסיים בלבד?"
לא, לא התנדבתי לייצג את ועדת שוחרי המודעות ובוודאי שהפסיכולוגית שלי לא הציעה לי הנחת חבר מביא חבר. פשוט, עם התחלת מקום עבודה חדש שמתי לב שמשהו השתנה בי".
"למרות שאחרי כמה שנים של התענגות על אגדות ילדים אנחנו נאלצים לעבור לספרות מתוחכמת יותר, יש מקומות בהם האגדות נשארות רלוונטיות. בבחירת פסיכולוגיות, למשל, אנחנו בהחלט מצפים לנסיכה על הסוס הלבן: גם חכמה וגם רגישה; גם אמפתית אבל גם שלא תוותר לי; גם סבלנית ועמידה וגם יודעת להציב גבולות ובקיצור- גם תבונה וגם רגישות".
"לא מספיק שאת גורמת לי להיזכר בדברים האלה", הטחתי בה בייאוש, "את אפילו לא טורחת לזכור אותם אחרי זה? את לא אמורה להיות החוויה הרגשית המתקנת שלי, של אכפתיות ואהבה ללא תנאי? את לא זאת שאני משלמת לה בשביל לא לפהק, לא לאבד את חוט המחשבה ולא לחלות אף פעם בימי שלישי?"
"ממבט ראשון, אולי, זאת נשמעת כמו פרשנות תמימה ובלתי מזיקה בעליל אבל ממבט שני, או יותר נכון מהפגישה השניה בה הפסיכולוגית שלי דבקה בה, הבנתי שמדובר בעניין רציני. "אז על מה את רוצה שנדבר אם לא על היחסים בינינו?", ייבבתי לה, "הרי את לא מצפה שנתחיל לדבר על הקשיים הזוגיים או הרגשיים שלי...?"
"...אלה, אני חושבת, שלושת החטאים הגדולים של פסיכולוגים. מלבדם, כמובן, קיימים עוד עשרות חטאים קטנים- פיהוקים, קליניקות ברחובות ללא חניה, כורסאות לא נוחות- שאותם אנו נושאים באורך רוח מאחר ורובם מחווירים לאור רגעי החסד והתועלת שבטיפול"
הקודם
