על הצורך הכפייתי לעבוד

פורסם על ידי בטי בלנק ברגר

המאבק להישרדות כלכלית בעולם הלא בטוח והתחרותי המאפיין את החברה המערבית עומד פעמים רבות מאחורי שעות העבודה הארוכות וההשקעה האינטנסיבית במקום העבודה. עם זאת, לא מעט אנשים עובדים בצורה כפייתית החורגת מעבר לצורך הכלכלי ה"מציאותי". כתבה זו תעסוק באנשים אלו אשר חשים באופן תמידי כי לא עשו מספיק, מחזיקים בגישה פרפקציוניסטית, ומקדישים את כל כולם לעבודתם.

עובדים שעות נוספות? חוזרים לילדות

מידה מסוימת של חיפוש אחר מושלמות עשוי להניע אותנו להתאמץ ולשפר את הישגנו בכל תחום, אך במקרים של פרפקציוניזם וחוסר סיפוק מתמיד ממעשינו כרוכים מצוקה ולחץ נפשי.

ויניקוט, אנליטיקאי אנגלי, שם דגש על הצורך הרב של בני אדם להרגיש טובים, מיטיבים ויצרניים (1960). לפי גישתו הפסיכואנליטית של ויניקוט בכל אדם יש נטייה לתוקפנות והרסנות לצד צורך לבנות, לאהוב, לעזור. חלק מצורך חיובי זה נעוץ בחשש שמא התוקפנות שלנו גרמה לנזק, וברצון לתקן ולחפות על כך. כמו כן, לכולנו הצורך להיות מקובלים ונאהבים על ידי הדמויות המשמעותיות לנו. פרויד (1915) מסביר איך צורך זה, לצד החשש מביקורת ההורה, מסייע בחינוך הילדים ובבניית ערכים ומצפון: על מנת להרגיש ראויים לאהבה וקבלה מצד הורינו, וכביטוי לאהבתם, הילדים יהיו מוכנים להתאמץ בתחומי חיים כחינוך לניקיון, לימודים ונימוסים. במקביל, אנו עדים לשמחה והגאווה של ילדים על הישגים התפתחותיים ויכולות מוטוריות כהליכה, טיפוס, הגיית מילים ראשונות ו"הופעות" בפני ההורים, כאשר תהליך זה מתאפשר באמצעות הנוכחות והליווי הנלהב של ההורים המתפעלים מכל צעד ומכל מילה. חווית התינוקות והילדים שעצם קיומם, הישגיהם והתפתחותם הינם "סיבה למסיבה" מביאים לגיבוש העצמי שלהם ולביסוס הערכה עצמית.
כאמור, בכל ילד קיימת תוקפנות ליד האהבה. מול ביטויים של כעס או תוקפנות של הילד נדרשת מההורים, במונחיו של ויניקוט, היכולת "לא להיהרס": להגיב לתוקפנות באופן מותאם מבלי לאבד שליטה, להעניש ביתר חומרה או לצעוק בצורה לא נשלטת. כך, הילד ירגיש שגם החלקים התוקפניים שלו אינם הרסניים: הוא ירגיש כי גם מול התקפותיו, הבוגרים נשארים מספיק שלוים, וכי אפשר לסמוך עליהם כי יציבו גבול לתוקפנות מבלי להפוך לתוקפניים והרסניים בעצמם.

אך מה קורה כאשר ההורים מתקשים לספק לילד מסירות והתפעלות מול ההישגים והרגעה ועמידה בטוחה מול החלקים התוקפניים? במצבים אלו יתערער ביטחונו של הילד בהיותו טוב וראוי לאהבה. בחלק מהמקרים ההורה יתקשה לספק היבטים הוריים אלו עקב דאגות, אבל, מצבי לחץ, דיכאון או קשיים רגשיים. כך, למשל, הורה עם דאגה מופרזת לניקיון עשוי להגיב למצב בו בתו הפעוטה אוכלת ומתלכלכת וחלק מהאוכל נופל על הרצפה באופן מחמיר ומעניש. לעיתים, גם כשההורה מתאפק ואינו מגיב באופן בוטה, הבת חשה את מבטו הביקורתי שלו וחווה את עצמה כרעה. בדומה, כאשר אם עוברת תקופה של דיכאון ילדיה עשויים לחוש שהם לא מספיק טובים, ולפרש את הבעת הפנים המיוסרת של אמם ככעס וחוסר שביעות רצון מהם. תפיסת העולם האגוצנטרית של ילדים מלווה בנטייה להניח כי הם הגורמים למצבים השונים; קשה להם להרגיש ולדעת שלהורים יש בעיות ודאגות משלהם. מבחינה זו, אם האם או האב סובלים או עצבניים, גדל הסיכוי כי הילד יניח כי הוא האחראי לכך.
לצד זאת, חשוב להדגיש כי בכל המשפחות יכולים להיות מצבים בהם ההורים אינם מתפקדים בצורה אופטימאלית. לעולם לא מדובר בהורות "מושלמת", ולכן ויניקוט מתייחס לצורך בהורות "טובה דיה" (1995) בה ההורה מכוונן בסך הכל לצרכי הילד, ומסוגל להפגין מאמץ וניסיונות תיקון בסיטואציות של מצוקה ופספוס של צרכי הילד.

ואיך כל זה קשור לצורך כפייתי לעבוד?

מנינו מצבים שונים בהם הילד גדל בחוסר ביטחון לגבי היותו טוב מספיק וראוי לאהבה וקבלה. אחת הדרכים להתמודדות עם תחושה קשה זאת היא השקעת אנרגיות רבות בלימודים, בפיתוח היכולות האישיות ובסיוע בבית- אך מתוך תחושה בסיסית שאלו לעולם לא יספיקו. כמובן, במסגרת הורות "טובה דיה" מידה של אחריות ורצון לשמח את ההורה ולהיות טובים היא היבט חיובי ביותר. הקושי מתעורר כאשר צורך זה לשמח או לנסות להתקבל על ידי ההורים אינו מוצא מענה. אז, החוויה הבסיסית תהיה של כישלון והילדים יפעלו תוך מצוקה. כישלונות או קשיים בתפקוד בביה"ס או בתחום אחר יעצימו עוד יותר את מפך הנפש ואת הערעור בביטחון העצמי.
היבטים אלו של חווית הילדות מחלחלים פעמים רבות לבגרות ומתבטאים בין היתר בצורך קומפולסיבי לעבוד ובנטיית פרפקציוניזם או וורקוהוליות. במקרים אלה משימת התיקון הנה בלתי אפשרית, מכיוון שהמניע בלא מודע הנו קבלת הכרה והתפעלות מההורים ובהתאם, רבים מהאנשים העובדים באופן קומפולסיבי לעולם לא ירגישו שלמים ומסופקים מהישגיהם. לרוב, אנשים בעלי צורך קומפולסיבי לעבוד הנם אנשים חיוביים, עם יכולות וערכים, אך החוויה הבסיסית שלהם היא חוויה של לחץ וחוסר סיפוק עצמיים. בהתאם, קיימת דרישה פנימית אין סופית לשיפור עצמי, לקיחת פרוייקטים נוספים והשגת ביצועים מושלמים בעבודה.
כמובן, צורך כפייתי לעבוד עשוי לנבוע מגורמים שונים מהגורמים אשר תוארו בכתבה זו, וחסכי ילדות עשויים להתבטא בסימפטומים שונים ונוספים. עם זאת, במרבית המקרים הגורמים העומדים מאחורי צורך כפייתי לעבוד קשורים בגורמים לא מודעים. בהתאם, דברי בכתבה זו הנם הזמנה לאלה החשים צורך קומפולסיבי לעבוד, ו/או חשים חוסר סיפוק ממעשיהם ומאמציהם, לעצור לרגע, להסתכל פנימה ולבדוק מה מניע אותם להתנהגות זו. ההכרה בבעיה היא כבר חלק מהאפשרות לשינוי. כמו כן, טיפול נפשי יכול לסייע בהעמקת ההבנה, השתחררות מרגשות אשם ומצוקה תוך מגע עם חסכים רגשיים באווירה טיפולית מיטיבה, הנותנת מקום לתקווה ולשינוי.

בטי בלנק ברגר היא פסיכולוגית קלינית בכירה, עוסקת בפסיכותרפיה פסיכואנליטית במבוגרים, נוער וילדים, גם בטיפול אינטנסיבי, לרבות בעיות תקשורת PDD ומשפחות עם ילדים ותינוקות. עוסקת גם בטיפול דינמי זוגי. מקבלת בתל אביב ובהרצליה. טל 052-3900683

ביבליוגרפיה

insert text insert text insert text insertWinnicott, D.W ‘Aggression, Guilt and Reparation' (1960) op cit.
in Deprivation and
Delinquency, ed Clare Winnicott et al, Tavistock/Routledge, 1984.
Freud,S. "Reflections upon War and Death,(1915)" in Character and Culture, ed. Philip Rieff (New York: Collier Books, 1963).


ויניקוט, ד.ו. משחק ומציאות. (1995). הוצאת עם עובד.