כמו רב הנשים שגילן דו ספרתי וכבר שבו מהטיול של אחרי הצבא, גם עבורי ימי הולדת לא נעשים קלים עם השנים. שום דבר מיוחד, רק הדברים הבנאליים- עוד יום הולדת ללא זוגיות; שוב המשוואה המטרידה "אני בת X ועדיין לא הספקתי Y". וכאילו לא די בכך, בשנים האחרונות אני נאלצת להתמודד עם 'יום ההולדת' שלי ושל הפסיכולוגית שלי. או במילים אחרות, מדי שנה אני נאלצת להדליק נר נוסף לחיי הנפש הסבוכה וליהנות ממשחקי חברה מגוונים: בואו נראה מה יכולתי לעשות בכסף ששילמתי עד כה לפסיכולוגית שלי; הבה נשחק במצא את ההבדלים, לפני הטיפול והיום וכן הלאה.
באופן כללי, הפסיכולוגית שלי היא פרטנרית מופלאה לחגיגות יום הולדת ("באמת? בתאריך הזה התחלנו? ואיך זה בשבילך?"). ולמרות זאת, ולמרות מתנות הפסיכותרפיה, השנה לא יכולתי שלא לשאול את עצמי עוד כמה שנים נמשיך לחגוג את ימי ההולדת המשותפים האלו.
מצד אחד, נראה שהעובדות מדברות בעד עצמן:
אני מרגישה שהטיפול מביא לשינויים משמעותיים בחיי--->
הפסיכולוגית שלי חושבת שכדאי שיתרחשו עוד כמה שינויים משמעותיים בחיי--->
מי כמוני יודע שאני זקוקה לשינויים משמעותיים נוספים בחיי--->
מש"ל: הטיפול טרם מיצא את עצמו.
מצד שני, אני בכלל לא בטוחה שאכן יש רגע כזה בו העלילה הסבוכה מותרת, הדברים באים על פתרונם וכתובית רוטטת של The End מופיעה על רקע השקיעה. מהכרותי עם הנפשות הפועלות אין לי ספק שגם אם אבלה עוד עשור בטיפול יהיו לי קונפלקטים ואיזורי מורכבות, ובאותה רמת ביטחון אני מוכנה להתחייב לכך שלפסיכולגית שלי יהיה מה להגיד עליהם. ובכל זאת, גונבה לאוזניי שמועה לפיה אנשים באמת מסיימים טיפולים פסיכולוגיים. מסתבר, כך טוענות שמועות עקשניות, שבשלב מסוים מגיע הרגע בו "פשוט יודעים" שהגיע הזמן לסיים, אלא שלצערי השמועות האלו נשמעות לי הגיוניות בדיוק כמו הטענות "מהרגע הראשון שראיתי אותו ידעתי שזה זה" או "מגיל אפס ידעתי שאני אהיה רופא שיניים". במילים אחרות, שנים של טיפול פסיכולוגי אכן נתנו את אותותיהם וטבעו בי את האמונה בתהליכים איטיים (שלא לומר כואבים) ולא ב'הארות' למיניהן.
אבל- תהליכים לחוד וחשבון הבנק לחוד, והמחשבות על סיום הטיפול הולכות ובאות כסימפטום נוירוטי מתון אך עקבי. מעבר לכך, מאחר ואחת התובנות הטיפוליות שלי היא שאולי סיגר הוא רק סיגר אבל כסף לעולם אינו רק כסף, אני יכולה לומר שסוגיית סיום הטיפול מורכבת הרבה יותר.
העניין הוא לא רק בסכום הפגישות בש"ח, אלא בערך המדד: המודעות הצורבת לנקודות החולשה שלי; האנרגיה הרגשית (נסו אתם לספר חלום לפסיכולוגית שלי); הידיעה שאם אני רוצה שמשהו יתקדם, אני חייבת להכניס את הפסיכולוגית שלי לאיזורי הנפש הפחות סטריליים שלי. ובקיצור- מדובר אולי בפגישה של 50 דקות, אבל המע"מ. הו, המע"מ.
***
כבת טובים טיפוסית, למדתי כבר בגיל צעיר שלא יפה לשאול בכל רם "אמאאאאא מתי הולכים?". אבל מאחר ואת היחסים בין אמא שלי לפסיכולוגית שלי כנראה כבר לא ניתן יהיה לשקם, הנחתי שלגיטימי למדי שהליידי לא תהנה מגינוני הנימוסים שאמי הנחילה לי בעמל רב.
כמזמנראהלכשהטיפולעודימשך? שאלתי אותה לפני כמה פגישות, בהבזק של אומץ לב. אחרי שהיא שאלה פעמיים 'מה', הצלחתי לבטא את עצמי באופן ברור יותר, רק כדי לקבל את תשובת המיליון דולר, "ומה את חושבת?".
ובאמת, מה אני חושבת. שאין סיכוי שאני אשמור על מגע אינטימי כל כך עם הרגשות שלי בלעדיה. שהקשב שלה, אוף, הוא אחת המתנות היפות שקיבלתי בחיי הבוגרים. אבל גם, באותה נשימה, שלפעמים אני חושבת שהייתי רוצה לנסות קצת לבד. (שוב) שמועות, אתם יודעים, אומרות שהחיים מתרחשים גם ללא ה-Voice over המלווה את חיי של 'אני חייבת לספר את זה לפסיכולוגית שלי' או ההתנצחויות (בדרך כלל) וההתרפקויות (מדי פעם) שמתרחשות ביני לביני אך כל כך ביני לבינה בין הפגישות.
שמועות אומרות שפסיכולוגים לא יודעים לשחרר מטופלים עם ברכת הדרך: תמיד יהיו איזה קונפליקט לא פתור, טראומת ילדות או סתם דחף מודחק שעדיין זקוקים לעיבוד מעמיק, שלא לדבר על מנת אמפתיה ישר אל תוך הוריד. ובכל זאת, הפסיכולוגית שלי הפתיעה לטובה. בעיקר, אני חושבת, עשתה לי טוב התחושה שאפילו האיום על הקיצוץ במשכורתה לא גרם לה להיות פחות פסיכולוגית שלי: פשוט יכולנו להתבונן יחד על מהו הסיום בשבילי ומהי העזיבה, ומה באמת עומד בבסיס המחשבות על העזיבה, מיצוי אמיתי או פחד מהעמקה.
אין צורך לציין שהשיחה הכל כך הוגנת רק גרמה לי שלא לרצות לחשוב אפילו על סיום.
השינוי, אולי, מתחיל מבפנים, אבל מי כמונו המטופלים יודע שלפעמים צריך גם שינוי במציאות החיצונית. מתישהו, אני בטוחה, יגיע הרגע שבו אני אדע שהגיע הזמן לעזוב. אולי כשהיא תצא לשייט תענוגות ממושך מדי, ואולי כשהיא תצא לפנסיה. בינתיים, אני מנסה להיות אופטימית ולפנטז על כך שהטיפול יסתיים כאשר יסתיים ההריון הראשון שלי: אז, כנראה, אני אהיה בטוחה לגמרי שאחת ממטרות הטיפול אכן הושגה. וגם, אתם יודעים, יגיע הזמן להתחיל לחסוך. אולי גם הבת שלי תרצה ללכת לפסיכולוג.
לטורים אישיים נוספים
