אני רוצה להתחיל בחישוב מתמטי פשוט:
השכר הממוצע במשק ל-2009 הוא 8,610, ושכרם של פסיכולוגים גבוה מהממוצע.
הוצאות נלוות לעיסוק במקצוע מורידות משכרה של פסיכולוגית ממוצעת כשלושה ספרים עבים בחודש (כדי שהספריה בקליניקה תראה רצינית), פסיכואנליזה לעצמה (כי מודעות עצמית היא מילת המפתח) וטיפול פסיכולוגי לילדים (כי ילדים של פסיכולוגים תמיד יוצאים הכי שרוטים).
כלומר, כדי להיות פסיכולוג במלוא מובן המילה עליך להרוויח בסביבות 40,000 ש"ח לחודש.
בהנחה ששעת טיפול ממוצעת עולה 300 ש"ח, וכדי להגיע לסכום הזה, על הפסיכולוג לטפל בערך בשלושים מטופלים בשבוע.
לכל מטופל יש בממוצע חמש דמויות מפתח: אמא, אבא, אקס מיתולוגי, בוס/מורה שהרס לו את הביטחון העצמי ובן זוג שעושה לו את המוות. משמעו של הנתון הזה, עוד לפני שלוקחים בחשבון אחים, חברים וחיות מחמד, הוא שפסיכולוג אמור לזכור מאות אם לא אלפי פרטים. כל החישוב הזה בא להסביר שאני בהחלט יכולה להבין איך קורה שהפסיכולוגית שלי לא זוכרת משהו שסיפרתי לה. אבל כל מי שיעיין לעומק בחישוב הנ"ל בהחלט יוכל להבין שמתמטיקה היא לא הצד החזק שלי, ולכן, אף משוואה או אינטגרל לא יכלו לגרום לי להרגיש טוב יותר באחת הפגישות האחרונות שלי עם הפסיכולוגית שלי.
כרגיל, צנחתי על הספה שלה בכוונה ברורה לרטון על בוסים, דייטים ובנקים שמתנכלים לי לאחרונה וכרגיל- היא כיוונה את השיחה קצת יותר פנימה. במילים אחרות- עוד לפני שהספקתי להיזכר שהתאפרתי קצת יותר מדי בשביל לדמוע ללא הכנה מוקדמת, מצאתי את עצמי מספרת לה על איזו אפיזודה מז'אנר 'שובו של האקס המיתולוגי'. אני לא יכולה להגיד שזו היתה אחת האפיזודות המשמעותיות בחיי, ולצערי אני בהחלט לא יכולה לתלות בה את מלוא האשמה על יחסי הזוגיים הכושלים בהווה, אבל בכל זאת, זו היתה אפיזודה בעלת ערך עבורי.
לכן, כאשר רגע אחרי שהשתתקתי נזכרתי שכבר סיפרתי לה את הסיפור הזה- פקעה סבלנותי. "לא מספיק שאת גורמת לי להיזכר בדברים האלה", הטחתי בה בייאוש, "את אפילו לא טורחת לזכור אותם אחרי זה? את לא אמורה להיות החוויה הרגשית המתקנת שלי, של אכפתיות ואהבה ללא תנאי? את לא זאת שאני משלמת לה בשביל לא לפהק, לא לאבד את חוט המחשבה ולא לחלות אף פעם בימי שלישי?"
אין לי ספק שהפסיכולוגית שלי זוכרת היטב את הפתיל הקצר שלי בנוגע לכל עדות למידת האכפתיות והעניין שלה בי, ולכן היא ניסתה בכל כוחה להישאר רגועה ולברר "מה זה בשבילך שאני לא זוכרת משהו שסיפרת לי?".
אני לא יודעת מי המציא את קונספט ה'אם תרוץ הוא ירדוף אחריך, תישאר במקום והוא רק ימשיך לנבוח'. לי אישית הקונספט הזה עלה בנשיכה מכאיבה למדי, ונראה שגם הפסיכולוגית שלי כבר הבינה שמדובר באגדה אורבנית. בכל מקרה, היא ממש לא נראתה מופתעת כשבתגובה לשאלתה ציינתי בקרירות נשכנית שאם לא אכפת לה, גם את התשובה לשאלה הזאת היא אמורה לזכור, לאור עשרות הדיונים שכבר ניהלנו בנושא.
אלא שכמו שאי אפשר לשחרר שינייים של רוטווילר שננעלות לך על היד, ככה אי אפשר לשכנע פסיכולוגית שחושבת שעלתה על משהו להניח לך לנפשך. "אני חושבת", היא ציינה באותו קור רוח שיכול להוציא אותי מדעתי ב-30 שניות, "שהשאלה המרכזית היא למה את מעדיפה להתמקד בזיכרונות שלי מאשר באלו שלך: למה כל תשומת הלב שלך ממוקדת בבדיקה האם הזכרונות והחוויות שלך משמעותיים עבורי, במקום שתהיה ממוקדת באופן בו החוויה שתיארת קודם היתה משמעותית עבורך".
"ככה את חושבת?"
"בהחלט"
"אבל איך אני יכולה להתמקד במשמעות עבורי אם אני רואה מולי עדות חיה לכך שהזיכרון הזה חסר משמעות?"
"סליחה?"
"התכוונתי ש-"
"הבנתי למה התכוונת", היא נאנחה, "פשוט חשבתי שמעניין שאפילו לא עלה על דעתך שאני כן זוכרת, ושאולי יש טעם לספר שוב את הסיפור אם נזכרת בו דווקא עכשיו, ושאולי יש ערך בסיפור החוזר אם הפעם סיפרת אותו באופן הרבה יותר רגשי מהפעם הקודמת שהיתה"- היא שולחת אלי מבט אלכסוני- "לפני כמעט חצי שנה, בערך בתקופה שהתחלת את העבודה החדשה".
לא נעים לי להודות, אבל אפילו אני לא זכרתי את זה. אני יכולה להשתעשע כאוות נפשי במטאפורות על רוטווילרים ונבחנים אחרים, אבל אני אישה של חתולים וכך גם הזיכרון שלי: אני אולי חמת מזג ואינטנסיבית ברגע האמת, אך בהחלט לא נוטרת טינה וזכרונות לאורך זמן. ואולי טוב שכך. אחרת, אין סיכוי ששני רגעים אחרי שנשבעתי לעצמי שעם כזאת פסיכולוגית אדישה אני לא ממשיכה, ורגע אחרי שרציתי לקבור את עצמי מרב מבוכה- חשבתי לעצמי שאולי, טוב, היא בכל זאת קצת מחבבת אותי.
לטורים אישיים נוספים
