טיפול בילד עם OCD: פרק מהספר "לגלות את הגן הנעלם"

לילך רחמים

הפרק השלישי מתוך הספר "לגלות את הגן הנעלם - ילדים בטיפול" מאת ד"ר לילך רחמים, מובא בחסות המחברת והוצאת דיונון. 

על הספר

מתבגרים וילדים רבים סובלים מקשיים רגשיים ונזקקים לטיפול פסיכולוגי. הקשיים הרגשיים הנפוצים בקרב ילדים ומתבגרים הנם פוביות, דיכאון, חרדה חברתית ותסמונת פוסט-טראומטית בעקבות אירועים טראומטיים.

הספר "לגלות את הגן הנעלם - ילדים בטיפול" מכניס את הקורא להליך הטיפול הנפשי בילדים ומתבגרים, חושף אותו ליחסים הנרקמים בין המטופל למטפל ואל השיטות הפסיכולוגיות שיכולות לעזור לילדים ולנוער. כל אחד מהפרקים בספר משלב בתוכו סיפורת החושפת את הקורא לעולמו הפנימי של הילד הסובל מבעיה פסיכולוגית ספציפית, כמו גם מספק מידע על הבעיה ועל שיטות הטיפול המבוססות מחקר לאותו קושי. לבסוף - כל פרק מכיל תיאור סיפורי של מהלך טיפול.

הספר מציג את הישגי השנים האחרונות במדעי המוח ובפסיכולוגיה, ומציג שיטות טיפוליות באמצעותם קהל הקוראים יוכל לסייע במציאת מזור לסבלם של ילדים ומתבגרים.

ילדים והוריהם סובלים לעיתים סבל עצום, ואף על פי כן רבים מהם לא פונים לקבלת טיפול. לעיתים, ההורים אינם מתמצאים בנבכי הטיפול הפסיכולוגי, וכך הם הופכים למעין "מהגרים במולדת חדשה". כמענה על כך, כל פרק בספר פורש עולם ידע פסיכולוגי ופסיכיאטרי, כמו גם חשיפה לעולם הרגשי, ומכניס את הקורא לעולם של הילד וכן לחדר הטיפולים ולעלילה המתרחשת בו.

• 4 שיטות פשוטות להפחתת
  חרדה אצל ילדים

  
• טיפול פסיכולוגי לילדים: איך תדעו אם הילד זקוק לטיפול?

  
• מהו OCD וכיצד ניתן
  לטפל בו?

  

הפרקים השונים בספר עוסקים במצבים הבאים:

1. תסמונת פוסט טראומטית בעקבות תקיפה מינית

2. חיילים הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית לאחר קרב

3. ילדים הסובלים מתסמונת טורדנית כפייתית (OCD)

4. נערים ונערות הסובלים מדיכאון ופגיעה עצמית

5. סבלם של הסובלים מחרדה חברתית

6. פוסט-טראומה כתוצאה מפציעה, כוויה וסבל גופני אחר

ד"ר לילך רחמים מביאה את סיפוריהם של בן, דין, שרון, דניאל, דור ואופק - ילדים נורמליים הסובלים מקשיים שטיפול יכול לסייע להקל ולפתור, להפחית ואפילו להעלים את הקשיים שהם חווים ולהשתחרר מהסבל. לעיתים, הילד אינו מגיע לטיפול, בשל הימנעות הנובעת מהחשש מהסטיגמה של מחלות נפש - מכשול אדיר לטיפול ולהבראה, שמקורו בחלוקה לא נכונה והפרדה בין גוף לנפש. טיפול בדיבור כמו גם שינויים בחשיבה ובהתנהגות המתרחשים בטיפול, מובילים לשינוי והחלמה של מרכזים שונים במוח ולהחלמתו של הגוף.

***

פרופסור יורם יובל, פסיכואנליטיקאי, חוקר מוח ופסיכיאטר, כמו גם מרצה בכיר בנושאים אלו, כותב על הספר:

"לילך הצליחה לעשות את הבלתי אפשרי כמעט – היא כתבה ספר חדשני ומעמיק על טיפול נפשי מבלי לשכוח את הנפש. באמצעות תיאורי מקרה מציאותיים וחיים היא חושפת את הרקע המדעי של הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי (CBT) בילדים ובמתבגרים, והיא עושה זאת מבלי לאבד את הקסם ואת הסוד בתוך ים הפרטים והעובדות. זהו ספר המיועד לכל מי שמעורב בעשייה הזאת – להורים, למתבגרים, למטפלים, ולכל מי שרוצה לדעת יותר על האומנות של יישום התיאוריה המדעית במעשה הטיפולי. הוא נטוע ביום יום ובהווה של ילדים ומתבגרים המתמודדים עם קשיים נפשיים, ומסמן את הדרך לעתיד טוב יותר."

***

לילך רחמים, הינה פסיכולוגית קלינית ורפואית מומחית ומדריכה. רחמים ייסדה ומנהלת את תוכנית ההכשרה לפסיכותרפיה קוגניטיבית-התנהגותית בילדים ומתבגרים במרכז "חוסן". רחמים מרצה וחוקרת, עמדה בראש משלחות סיוע למקומות שונים בעולם בהם התרחשו טראומות המוניות, ובמלחמת לבנון השנייה הוענק לה אות על התנדבותה במלחמה. בימים אלו רחמים מובילה מחקר בתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי בפעוטות הסובלים מתסמונת פוסט טראומטית.

פרק שלישי מהספר: מר דיוק וגברת אסונית טיפול בילד עם תסמונת טורדנית כפייתית

שעה שנייה לפני ההפסקה הגדולה ובכיתה ג'2 מתנהל שיעור שפה. בשורה הראשונה יושב דור מסתכל על צבר המילים והאותיות הכתובות על הלוח וחושב בייאוש, אני לא אספיק, בטוח לא אספיק. הוא שומר בעיניו על המורה שלא תנקה את המשפטים מהלוח. הוא מעתיק את האות אלף אבל היא כתובה גדול מדי והיא יוצאת מהקווים. הוא מוחק את האלף וכותב אותה שוב. הוא מעתיק את הגימל אבל היא חורגת מהשורה והוא מוחק אותה וכותב אותה מחדש. כעת הגימל שמנה מדי וגדולה יותר מהאלף והוא מוחק את הגימל ואת האלף. הדף נקרע. הוא מזיע, רגליו קופצות כשהוא מדייק את האלף את הגימל ואת הלמד וממשיך למילה הבאה. הוא רושם טית ולמד אבל הלמד הזאת לא שווה ללמד במילה הקודמת, הוא מוחק אותה והדף נקרע עוד יותר. גבעה של שבבי מחיקות נערמת על השולחן.
"אוי, שכחתי מחדד. דור, תן לי מחדד", תום שכנו לשולחן מבקש ודור יורה בזעם שקט: "שתוק, אני לא מספיק".
תום סמוק מעלבון שולח אגרוף לעבר כתפו של דור אולם הצלצול מזניק אותו אל מחוץ לכיתה. דור שומע את אחרון הילדים עוזב את הכיתה, את טיפוף הרגליים במסדרון ואת קולות הצהלה והמשחק של הבנים שהחלו לשחק כדורגל בחצר. הוא כל כך רוצה לצאת ולשחק אבל הוא אינו מצליח להפסיק להעתיק ולמחוק. איה מסיימת לאסוף את חפציה, נוטלת את הספוג ומרימה את ידה לנקות את הלוח, אלא שהיא עוצרת כשהיא שומעת קול מאחוריה: "איה, לא, בבקשה, אני לא הספקתי להעתיק מהלוח. בבקשה אל תמחקי, בבקשה אל תמחקי".
היא מבחינה בדור הכותב במרץ.
"דור, אתה לא יוצא להפסקה?".
"לא הספקתי".
"טוב, תזדרז משום שההפסקה נועדה למענך, חשוב שתצא לשחק בחצר עם כולם". איה עוזבת ודור ממשיך להעתיק מהלוח. בשלב זה כבר אין לו ברירה אלא להפסיק למחוק משום שברור לו שאיה תמחק את הכתוב מהלוח לפני השיעור הבא. כיוון שכך, האותיות יוצאות שמנות, הן חורגות מהשורות והוא מרגיש את הבטן שלו מתכווצת כיווצים מכאיבים. צלצול דיגיטלי מחקה יצירה של בטהובן וההפסקה מסתיימת. דמעות נקוות בעיניו. רק שלא יראו אותי בוכה, הוא חושב, שוב לא הספקתי לאכול ולשחק כדורגל, שוב לא כתבתי ברור, אני בטוח שלא אבין את מה שכתבתי ואמא תעיר לי "הכתב שלך לא ברור, מדוע אתה לא כותב יפה?".
דור שב לביתו עצוב, רעב ורגזני. שרה פותחת לו את הדלת ומברכת אותו בחיוך חמים.
"צהריים טובים דור חמוד, מה שלומך?".
"בסדר".
"אתה רעב? הכנתי לך שניצלים ופירה כמו שאתה אוהב".
דור בולע את השניצל ואת הפירה ונחפז אל חדרו להכין את שיעורי הבית. הוא כותב מילה ומוחק, אות ומוחק. האותיות "אינן יוצאות בדיוק כפי שצריך" והוא מאדים ומזיע, שריריו נוקשים והווריד הבולט מצווארו מרטט ופועם.
כשדנה חוזרת מהעבודה היא מוצאת אותו מכין שיעורים. היא נעמדת בפתח הדלת.
"היי דור, מכין שיעורים יפה? אני מכינה לי קפה ובאה, להביא לך משהו לשתות?".
"לא, בואי תעזרי לי".
"אתה לא מבין משהו?".
"אני מבין אבל בבקשה תכתבי את".
"אני לא אמורה לכתוב במקומך, דור", היא רוטנת אך אז היא מבחינה בדמעות שנקוו בעיניו ומעדנת את קולה: "למה אתה בוכה? אלו הם רק שיעורי בית".
"הכתב שלי מכוער, הוא לא יוצא כמו שצריך".
היא מתקרבת אליו, מבחינה בתפזורת אפורה של שבבי מחיקה.
"כמה מחיקות, תסתכל על כל הלכלוך הזה. כמה אתה מוחק?".
"אז תכתבי את".
קולה מביע כעת חוסר סבלנות ותסכול. "אולי די כבר? כל פעם אותו סיפור, דור".
דור בוכה והיא מרגישה אשמה על כך שפעם נוספת איבדה את סבלנותה. היא שמה את כף ידה על כתפו. "בסדר, נו, בוא, אני אעזור לך. אכתוב במקומך". דור מושך באפו כשהוא מקריא בקול את השאלות. הוא משיב עליהן נכונה אולם הוא אינו בטוח כי הוא מדייק בתשובותיו, על כן הוא חוזר ומדייק את מילותיו.
דנה נטרפת ממש.
"דור, מספיק לשנות את התשובות, זה בסדר, הן ברורות. די כבר, נו", היא תופסת את מצחה בין ידיה, "מתפוצץ לי כבר הראש. תסתכל על המחברות שלך, תסתכל איך שהן נראות, הדפים קרועים ומלוכלכים ומרוב מחיקות אי אפשר להבין שום דבר".
הכיסא מתהפך לאחור מיד לאחר שחרץ שני קווים שווים על הפרקט. דור זורק את עצמו על המיטה והיא מתבוננת בגבו המתייפח.
"טוב, בוא, אני אהיה יותר סבלנית, סליחה, בוא שב, תירגע, נעשה את השיעורים יחד".
דור מוחה דמעותיו בשרוולו ואוסף את הכיסא.
"סליחה, אמא, לא התכוונתי".
"קדימה, דור, חייבים לסיים ולהתארגן לכדורסל, אחרת שוב תאחר".
היא רושמת את תשובותיו של דור, חוזרת ומרגיעה שהתשובות טובות וכשהם סוף סוף מסיימים הוא מתחיל להתארגן לחוג כדורסל. דנה מוזגת לעצמה קפה, מודה לשרה על עבודתה המסורה ונפרדת ממנה לשלום. היא מתבוננת בשעון התלוי על קיר במטבח ומזרזת את דור: "מהר, חייבים לצאת". מאחר שהוא אינו משיב היא פוסעת לעבר חדרו ומוצאת אותו נכנס ויוצא מהחדר, נתקע על מפתן הדלת, צועד קדימה ואחורה, קדימה ואחורה.
"דור, כבר מאוחר, אני צריכה לאסוף את בר בדרך".
"אוף, את מפריעה. עכשיו צריך לעשות את הכול מההתחלה". הוא כועס ובוכה. דנה מתיישבת כעת בשקט בסלון, משתדלת שלא להפריע לו כדי שיסיים את מה שהוא עושה ויבוא. עשר דקות ארוכות מתקתקות ושוב הם מאחרים לכדורסל.
בערב, אחרי המקלחת, שחר נכנס לחדרו של דור לומר לו לילה טוב. מהמסדרון הוא מבחין שדור נשכב על המיטה אולם אז הוא קם ונעמד לידה, שוב הוא נשכב ושוב הוא נעמד.
שחר חושב בלבו שדור מתנהג בצורה מוזרה והדבר מדאיג אותו. מה הוא עושה? הוא חושב לעצמו שמהצד זה נראה כאילו דור מתכנן שכיבה מדויקת כזו וחוזר ומדייק אותה שוב ושוב. דור מבחין בשחר. "אבא", הוא מבקש, "תגיד לי שזה מספיק".
"זה מספיק".
"תגיד לי לילה טוב".
"לילה טוב".
"לא שמעתי, תגיד חזק ולאט לילה טוב".
"לילה טוב".
שחר מתיישב ליד דנה. היא עסוקה בכתיבת אימייל ומתכוננת לשיחת סקייפ עם אמא שלה שמתגוררת בבוסטון.
"דנה, משהו ממש לא טוב עובר על דור".
"נדבר על זה אחר כך, אני חייבת לסיים לכתוב פה משהו".
"לא, אנחנו נדבר על זה עכשיו משום שדור מדאיג אותי. הילד סובל, את לא רואה? תקשיבי לי טוב, תסתובבי אליי בבקשה ותניחי את האימייל. ככה היה אח שלי לפני שהוא התחרפן לגמרי. אני זוכר את ההתנהגות הזאת שלו. היו לו כל מיני טקסים משונים. אנחנו חייבים לעשות עם זה משהו, הילד לא בסדר".
"בסדר, נדבר אחרי שאסיים פה".
"לא, את לא. את תעזבי כעת את מה שאת עושה. אנחנו כל הזמן עובדים ועסוקים, אנחנו תמיד עושים מה שצריך. אמא שלך בבוסטון תחכה עכשיו, לא יקרה כלום וגם לאימייל המזויין הזה לא יקרה כלום אם לא תסיימי אותו".
היא מזדקפת על הכיסא, נרעשת מטון דיבורו ומהקללה שסינן.

***

בדיוק בשעה שבע בערב דנה ושחר נכנסים לחדר העבודה שלי. דנה בסנדלים שחורים שטוחים, גופה רזה וצר, פניה נקיות מאיפור ושערה אסוף בקפידה, מותח את רקותיה ואת שרטוט גבותיה אחורה וגבוה. שחר מהודק בחליפה אפורה, חולצה בצבע תכלת בהיר ונעליו עור שחור מצוחצח. שחר מושיט את כף ידו ללחיצה. "שחר", הוא אומר כשאני משיבה לו לחיצה. דנה מהנהנת בראשה ואומרת: "נעים מאוד, דנה". "גם לי", אני משיבה, "שבו בבקשה".
הם מתיישבים על הספה.
"תרצו לשתות משהו?".
"לא, תודה", משיבים לי שניהם יחדיו בתזמון מדויק.
"אני אספר מעט מה אנחנו הולכים לעשות כאן היום. אני ארצה להכיר אתכם ולאחר מכן לשמוע באריכות על הבעיה שבגללה הגעתם אליי".
"אני רוקחת ולשחר יש חברת סטארט-אפ, יש לנו את דור בן העשר ואת בר שהיא בת חמש, אנחנו משפחה רגילה".
"אני בן ארבעים ודנה בת שלושים ושמונה. הכרנו לפני שנים כשניגנו יחד בהרכב ג'ז שהקמנו חבר ואני במהלך הלימודים בתיכון".
"אתם מכרים ותיקים אם כך".
"כן", אומרת דנה שממשיכה לשבת זקופה כמו רקדנית בלט, "כמו שאמרתי, אנחנו משפחה רגילה, מתגוררים בצפון תל אביב. שחר נוסע הרבה, אני מנהלת בית מרקחת שהוא עסק משפחתי של הוריי".
"מי נמצא עם הילדים כאשר שניכם נמצאים בעבודה או כששחר נמצא בנסיעת עבודה?".
"שרה. היא מטפלת בהם שש שנים", משיב שחר.
"לספר לך על דור?", שואלת דנה.
"בבקשה".
"דור היה תינוק חייכני ותמיד בלט ביכולותיו הגבוהות. הוא עשה הכול מהר ומושלם. בכיתה א' הוא השתעמם מעט משום שהיה לו קל, הוא כבר פתר תרגילי כפל, אך למרות זאת, גם אז הוא דאג שלא יספיק להעתיק מהלוח, שלא יספיק להכין את שיעוריו, שיעשה טעויות בכיתה, בהכנת שיעורי הבית ובמבחנים".
"האם הוא דומה למישהו מכם? האם הוא מזכיר מישהו מכם?".
"אני תמיד הייתי פרפקציוניסטית", דנה משכלת רגליה ומרפה מעט מישיבתה המתוחה. שחר נשען מעט קדימה, מצמצם את המרחק שהשתרע בינינו עד לאותו הרגע.
"בשלב הזה אני מודאג ממש, לאחי יש או.סי.די חמור".
"אחיך אובחן עם תסמונת טורדנית כפייתית?".
"כן".
"ואתה מודאג שדור גם כן סובל מתסמונת זו?".
"מדויק".
"מתי התחלתם להבחין בהתנהגות שמדאיגה אתכם?".
"אני לא זוכר בדיוק מתי זה התחיל אבל אני חושב שזה החמיר במהלך החודשים האחרונים. שמתי לב שדור בודד, שחברים לא משתפים אותו. למשל, הם אינם מזמינים אותו להצטרף אליהם לפעילויות בשעות אחר הצהריים".
"שחר, אין מה לעשות, דור הוא ילד שונה מהילדים האחרים", אומרת דנה.
"שונה?", אני שואלת.
"כן", היא משיבה, "הוא חכם ומנומס מאוד ומתעניין במדע וטכנולוגיה, למרות שהוא כן אוהב כדורגל. יש לו שפה גבוהה, עשירה, ונראה לי שלפעמים דוחים אותו בגלל זה. ככה זה, ילדים יכולים להיות רעים".
"דברייך נכונים. יש טריגרים מלחיצים שיכולים להגביר התנהגויות מסוימות או חרדות ואף להצית אותן. ייתכן שקשיים בתחום החברתי מעודדים את ההתנהגות הכפייתית. אני נורא נזהרת פה, משום שחשוב לי לומר את הדברים בצורה שלא תשתמע לשתי פנים, זה לא שההורים גורמים לתסמונת טורדנית כפייתית. מדובר בבעיה נוירו-פסיכיאטרית שהיא על פי רוב תורשתית, אבל ההורים כן יכולים להעביר בהתנהגותם מסרים שיכולים להגביר את המחשבות הטורדניות ואת ההתנהגויות הכפייתיות שהילד מבצע. למשל, פרפקציוניזם הורי מהווה מודל חיקוי לילד, דרישה לפרפקציוניזם וביקורתיות מוגזמת מצד ההורים יכולות גם הן לעודד התנהגות כפייתית. אני מזמינה אתכם לחשוב האם וכיצד אתם יכולים להקל עליו. הם שותקים אולם אז שחר מתחיל לדבר: "כשדור היה בגן דנה לימדה אותו, אני זוכר שהיא העירה לו פעמים רבות ומחקה את כתב היד שלו כאשר הוא כתב באופן לא מדויק. את יודעת, כך ילדים כותבים, לא מדויק. בוודאי ילד בגן. מה שהוא הצליח לכתוב בגיל גן היה מאוד מפותח גם כך".
"קשה לי להאמין שאני אשמה פה", אומרת דנה.
"כפי שאמרתי קודם, דנה, אין אשמים, אבל אולי התנהגויות מסוימות שלך משמשות מודל חיקוי עבורו. הוא אוהב אותך וחשוב לו לרצות אותך. הוא לוקח את המסרים שלך למקום קיצוני בגלל לחץ שיש עליו כרגע או נטייה מוקדמת שלו לפרפקציוניזם. הדברים מושפעים גם מהסביבה וסביר להניח שגם מתורשה".
"אולי", אומרת דנה, "אבל היום אני דווקא מנסה להפסיק את ההתנהגויות האלה ולהרגיע אותו. אני מסכימה עם שחר שהבעיה מחריפה. אתמול למשל הוא הסכים להכין את שיעורי הבית רק בתנאי שמישהו מאתנו יישב לצדו ויסייע לו, אבל הבעיה היא שגם כאשר אנחנו יושבים לידו הוא מרבה למחוק כשהוא כותב את האותיות בצורה שאינה מדויקת בעיניו. הוא נוהג למחוק אותן שוב ושוב עד שהדפים נקרעים והוא נאלץ להתחיל לכתוב אותן מחדש. כשהוא מכין את שיעורי הבית בלעדינו הדבר נמשך שעות. ברור שאין לנו כוח או חשק להכין איתו את שיעורי הבית אבל אם לא נעזור לו הוא לא יוכל לסיים ולעבור הלאה".
"מעבר לבעיה הזו, הוא ילד ביישן. הוא מתקשה להצטרף לשיחה או למשחק עם ילדים אחרים. הוא נשאר לבדו בכיתה בהפסקה או שלעתים הוא משחק בחצר בית הספר לבדו. אני גם הייתי מאוד ביישן, הוא מזכיר לי אותי. תמיד התביישתי להשתתף בשיעור ועד לפני כמה שנים היה לי קשה להרצות בפני קהל. היום זה כבר הרבה יותר קל משום שהתאמנתי על כך הרבה פעמים".
"המידע שנתתם לי הוא מאוד חשוב. מה לגבי אירועים חריגים או מחלות ואשפוזים?".
"לא היו דברים חריגים חוץ ממחלות ילדות".
"שחר, אמרת שאחיך סובל מתסמונת טורדנית כפייתית".
"נכון, הוא לא מתפקד בכלל, יש לו מאה אחוזי נכות. הוא סובל גם מדיכאון. הוא האח הקטן שלי, אנחנו שניים. אני דואג לו היום, הוא גר בדיור מוגן. שני ההורים שלי נפטרו מסרטן. לפני חמש שנים איבדנו את אבא שלי ולפני עשר שנים את אמא שלי. כשאני חושב על זה היום, שניהם סבלו מדיכאון ומחרדות".
"אני מצטערת לשמוע, שחר. איך אתה עברת את כל האירועים הללו, מה עבר עליך?".
"אני אלוף הניתוקים", הוא מחייך אליי חיוך עצוב, "העבודה מחזיקה אותי עסוק ואני עובד ועובד".
"העבודה היא מפלט בטוח מרגשות", אני אומרת. שתיקה כבדה שוקעת בחדר ודנה מכחכחת בגרונה ואומרת: "בואו נדבר כעת על הפגישה עם דור. מה לומר לו?".
"דנה, יכול להיות שקשה לך להישאר עם נושאים שמעוררים רגשות מצוקה?".
"לא חושבת, אני פשוט חושבת תכלס".
"אני מבינה, יחד עם זאת ההימנעות מרגשות עשויה להתבטא בסימפטומים שונים כמו סימפטומים פסיכוסומטיים, ולהגביר סימפטומים כפייתיים. תוכלי בבקשה לספר לי על המשפחה שלך?".
"משפחה רגילה, ההורים שלי מתגוררים בבוסטון. אבא שלי פרופסור ואמא שלי תמיד הייתה מיסיס פרפקט עם סטנדרטים מאוד גבוהים שכולם נדרשים לעמוד בהם".
"ואם לא עומדים בהם?", אני שואלת אותה.
"אם לא? אז את מרגישה לא אהובה, לא מוערכת. ככה זה עד היום, אני חייבת לעמוד בציפיות. אני בת יחידה ונושאת הכתר".
"נושאת הכתר אינה יכולה לאכזב".
"לא. היא אינה יכולה לאכזב. כעת תוכלי בבקשה להנחות אותנו לגבי הפגישה עם דור?".
"כן, כדאי להסביר לו שהוא יפגוש פסיכולוגית שמומחית בטיפול בקשיים שיש לילדים כמו פחדים ולחץ, ושבפגישה נדבר ונשחק. תסבירו לו בבקשה שאני אברר מה קשה לו ומדוע ולאחר מכן אלמד אותו שיטות להרגיע את הלחצים ואת הפחדים שהוא חש".
באותיות מהוקצעות דנה כותבת את דבריי. שחר ואני נפרדים בלחיצת יד פחות רשמית ומעט יותר חמה.
בפגישה שבה אני פוגשת את דור הוא מבקש: "אמא תישארי בחדר".
"בסדר גמור", אני אומרת לדור ולדנה. אני מבחינה בכך שהוא ילד יפה להפליא. עיניו צבע עין הנמר מעוטרות ריסים ארוכים ועל פניו צונחים תלתלים שחרחרים. הוא נועל נעלי ספורט לבנות והוא שומר עליהן מאוד שלא תתלכלכנה. מתחת לסוודר אפור הוא לובש חולצת טריקו לבנה ומכנסיים בצבע תואם. אני מציגה את עצמי ואת סימבה שכבר ישוב על הספה. אני שואלת אם סימבה מפריע לו והוא משיב: "אני לא ממש אוהב חתולים".
"אין בעיה", אני אומרת, "בוא סימבה, יוצאים". שמוט האוזניים מתחבא מתחת לספה. זה מצחיק את דור. "הוא לא ממושמע", הוא אומר. אני חושבת בלבי שסימבה השובב הולך בפשטות אחרי רוחו. לבסוף אני מצליחה להוציאו מן החדר וסוגרת אחרינו את הדלת. האפרפר הקטן רוטן מעט מאחורי הדלת עד שהוא מבין שלא ילך לו הפעם ושוקט. דור מביט בשעון שעל פרק ידו. "מתי מסתיים השיעור?", הוא בא בטרוניה מנומסת, "אני רוצה לחזור הביתה, יש לי מבחן בחשבון מחר ואני בכלל לא מבין מדוע באנו לכאן".
"דור, כמו שבוודאי סיפרו לך אני פסיכולוגית. פסיכולוגים הם כמו רופאים של הרגשות ושל דברים שמציקים לילדים. אני מבינה שיש מחר מבחן אבל יש לנו עכשיו שעה לדבר ולאחר מכן תוכל לחזור וללמוד למבחן. בשעה הקרובה אני ארצה להכיר אותך ולבדוק יחד איתך מה מציק לך".
"שאני מוחק הרבה ומפחד משיעורים ומבחנים".
"יש עוד משהו שמציק לך?".
"שאני מפחד שמשהו רע יקרה לאמא ולאבא. אני מתקשר אליהם הרבה ואז הם כועסים עליי".   
"כמה פעמים אתה מתקשר אליהם במהלך היום?".
"הרבה, לא זוכר כמה אבל הרבה פעמים. אמא אומרת לי שהיא משתגעת ממני. שאני מנדנד לה".
"יש עוד משהו?".
"לא יודע".
"אני יכולה לספר ללילך ולהזכיר גם לך?", שואלת אותו דנה.
"כן, את יכולה לספר לה".
"בערב כשדור הולך לישון, לוקח לו הרבה זמן להיכנס למיטה. הוא עומד ליד המיטה ואז נשכב ואז שוב נעמד ושוב נשכב".
"אה, נכון, כשאני נשכב על המיטה אני צריך שזה יהיה בדרך מסוימת, לא יודע לתאר את זה, אבל אם זה לא בדיוק כמו שאני חייב אז אני חייב לעשות את זה עוד פעם".
"ואם מפריעים לך באמצע?".
"אני כועס כי אני חייב לעשות את זה שוב מהתחלה".
"וגם, יש את עניין שטיפות הידיים שהוא נגעל מדברים ושוטף הרבה ידיים", מוסיפה דנה.
"אתה נגעל?".
"כן, מפריע לי שיש לי שמן או לכלוך על הידיים וגם אולי אם לא אשטוף אז אהיה חולה ואז גם אמא תהיה חולה".
"אני מתרשמת, דור, שיש דברים שמטרידים אותך, מחשבות שמטרידות אותך? מה יקרה אם לא תעשה את זה? מה יקרה אם לא תשכב על המיטה בדיוק כך?".
"אני חושב שמשהו לא טוב יקרה".
"מה?".
"לא יודע, לא חשבתי על זה ממש".
"יש עוד משהו?".
"כשאני יוצא מהחדר אז אני חייב לצאת ברגל ימין".
"אז בגלל זה אתה יוצא ונכנס או עומד בדלת?", שואלת דנה.
"כן, כי אני לא בטוח אם יצאתי ברגל ימין או אם שכחתי".
"דור, אתה יודע שיש שם למה שקורה לך?".
"באמת?".
"כן, אנחנו הפסיכולוגים קוראים למצב שממנו אתה סובל טורדנות כפייתית. אני רוצה לספר לך על זה מעט וממש זקוקה לך לשם כך. אני צריכה שאתה תהיה כמו מין גשש בלש כזה ושיחד נחקור את תופעת המחשבות הטורדניות. אתה מסכים להיות איתי יחד צוות בלשים? אנו נחקור יחד את מה שקורה לך כדי שאוכל לעזור לך להתמודד עם מה שמציק לך".
"טוב".
"בוא נבחן את תוכן המחשבות שלך. למשל, מה אם הכתב שלך לא יהיה בדיוק כמו שאתה רוצה?".
"אני חושב שלא אצליח להבין את מה שכתבתי".
"זה מעניין מאוד מה שאתה מספר לי על המחשבה שלך. ואז מה יקרה אחרי שלא תבין?".
"אז גם לא אצליח ללמוד למבחן וגם לא אצליח להקריא את שיעורי הבית בכיתה".
"המורה תוכל לעזור לך?".
"לא, כי גם היא לא תצליח להבין את מה שכתבתי".
"ואז מה יקרה?".
"בגלל זה היא תיתן לי ציון נמוך".
"הבנתי כעת, אתה רואה? אתה ממש עוזר לי, כמו שווטסון עוזר לשרלוק הולמס. ראית את הסרט?".
"כן, היו כמה. גם קראתי את 'כלבם של בני בסקרווילד'. אמא שמרה את הספר מאז שהייתה קטנה. הוא סקרן אותי אז קראתי את כולו. הוא היה מפחיד".
"אתה רוצה שאתן לך זכוכית מגדלת כזו? כמו של שרלוק הולמס?".
"יש לך?".
"כן, הנה קח, תחזיק. בוא נמשיך לבלוש ולחקור יחד, ווטסון ידידי", אני אומרת בקול תיאטרלי.
אני מהרהרת בתוך ראשי כי בדרך זו אתחיל להכניס את דור למשחק שיוביל אותנו אל מרחב פוטנציאלי של חוויה שתורמות לה המציאות הפנימית והחיצונית הקשורות ביניהן בקשרי גומלין.
המרחב המשחקי והשימוש בהומור וסמלים יפחיתו את החששות של דור לספר לי על הדברים המטרידים אותו. בתוך המרחב המשחקי אני מעודדת אותו לחקירה בעלת אופי מדעי שיתופי. אני מכוונת ליצירת ברית של שיתוף פעולה בינינו נגד הסימפטומים שנחקור יחדיו עד שנבין את טבעם. בדרך זו נוכל להביס אותם יחד. החקירה השיתופית מחזקת את הברית הטיפולית בינינו ופותחת מרחב בין הילד לבעיה שלו. הגילוי המודרך של התנהגות הסימפטומים והמחשבות העומדות מאחוריהם יסייע לדור למצוא ולהבין את חוסר העקביות בתהליך ההסקה שלו. כולנו יחד נפעל כצוות נגד הבעיה.
"אז מה אתה עושה נגד המחשבות המטרידות שמדאיגות אותך?".
דור מתבונן דרך המסגרת השחורה של זכוכית המגדלת ואומר: "אההה, שרלוק ידידי, אני מוחק ומעתיק ומוחק שוב ושוב מילים, אותיות וגם משפטים שלמים. אני מנסה שהכתב יהיה מדויק וברור".
"אני רואה שהחקירה מתקדמת בהצלחה, ווטסון יקירי. האם המחיקות הללו מעייפות אותך?".
"כן, אבל אני לא מצליח להפסיק עד שזה ממש מדויק".
"כעת אני ממש מבינה. זה לא הכתב עצמו שמדאיג אותך אלא שאתה דואג שלא תצליח במבחנים, שתקבל ציונים נמוכים".
"נכון".
"ואז מה יקרה?".
"אני לא יצליח. לא אהיה תלמיד טוב".
"אני לא אצליח" מתקנת אותו דנה.
"אני לא אצליח", חוזר אחריה דור.
"ואיך זה ישפיע עליך?".
"אבא ואמא יכעסו עליי".
"האם זה קרה פעם?".
"לא, הם לא כעסו עליי, משום שאני תלמיד טוב". דנה מתבוננת בי ולאחר מכן בדור ואומרת לו: "אתה תלמיד מעולה, דור. גם אם הציונים שלך מדי פעם יהיו פחות טובים, אבא שלך ואני לא נתאכזב ממך. אבל יש לי מחשבה, חמוד, שאולי אתה חושש מכך שאם לא יהיו לך ציונים טובים אז לא יהיו לך חברים ושהמורים לא יאהבו אותך?".
מצחו מתקמט וגבותיו כמעט נושקות זו לזו ולאחר הרהור ממושך הוא משיב לה: "נראה לי שאת צודקת, אמא".
"אני חושבת, דור, שאני מלחיצה אותך. חשבתי על זה בגלל שאני תמיד רוצה שהכול יהיה נקי ומסודר וגם בגלל שכשהייתי בודקת את שיעורי הבית שלך הייתי מעירה לך ומוחקת".
העיניים של דור מתחילות לדאוג. "לא נכון, אמא, את רק רצית ללמד אותי". דמעה נופלת מעיניו ועוד אחת רודפת אחריה.
"דור, האם קשה לך לכעוס על אמא?".
"כן".
"ווטסון, יקירי, בוא נמשיך בחקירה", אני מזמינה אותו שוב למרחב המשחקי כדי להקל עליו, "מה לגבי הטלפונים החוזרים להורים? מה אתה בודק ומדוע?".
"זה גם מאוד מציק לי, זה משגע אותי, אבל אני לא יכול להפסיק לדאוג ולבדוק אם אמא בסדר. מה אם משהו רע קרה לה?".
"יכול להיות שלפעמים עולה דאגה בגלל הכעס שאתה מרגיש כלפי אמא ואז אתה מתקשר לראות שהיא בסדר".
"אולי".
"יש עוד משהו?".
"אני לא יודע".
"תסתכלי על הנעליים שלו", אומרת דנה ומלטפת את ראשו בעדינות, "הן לבנות מצוחצחות. דור הוא ילד מאוד נקי. הוא מסיים כמעט גליל נייר טואלט לאחר שהוא עושה קקי. כשהוא היה יותר קטן אז הוא נגעל לנגב וביקש שאני או שרה ננגב לו".
"זה מציק לך, דור?".
"כן, ממש מציק לי".
"והיית רוצה שנטפל גם בזה? שתוכל להשתמש בפחות נייר?".
"כן, כי אני מסבן ידיים הרבה פעמים וגומר את הסבון וגם את הנייר וזה עולה להורים שלי הרבה כסף".
"לא מהכסף אכפת לנו, דור, זה פשוט מעייף אותך ומבזבז לך המון זמן שהיית יכול לשחק או לקרוא".
לאחר פגישה זו ופגישת הערכה נוספת אבחנתי כי דור סובל מתסמונת טורדנית כפייתית.

***

בפרק הקודם הסברתי בקצרה מהי תסמונת טורדנית כפייתית ומה הקשר שלה לתגובות טראומטיות. האטיולוגיה של תסמונת זו אינה קשורה בהכרח לטראומה ולמעשה הסיבה להתפתחות הבעיה עדיין נחקרת. יש עדויות לכך שהיא מופיעה לאחר אירועים מלחיצים כמו הריון ולידה ולאחר אירועים טראומטיים. על פי מחקרים שנערכו בשנים האחרונות בתחום הנוירולוגיה ומדעי המוח, ככל הנראה יש שני סוגים של תסמונת טורדנית כפייתית, משפחתית וספורדית. בתסמונת ספורדית אירועי חיים מלחיצים וטראומטיים חמורים הופיעו בשכיחות גבוהה יותר לעומת התסמונת מהסוג המשפחתי או התורשתי אשר על פי רוב מופיעה ללא אטיולוגיה ברורה של טראומה. נמצא קשר משפחתי המצביע על גורם תורשתי. בקרב קרובים מדרגה ראשונה של אנשים שסובלים מהתסמונת, ההיקף של התופעה גדול פי שניים לעומת שכיחותה בקרב קרובים מדרגה ראשונה שאינם סובלים מטורדנות כפייתית. יותר מכך, בקרב קרובים מדרגה ראשונה של אנשים שהבעיה הופיעה אצלם לראשונה בילדות, היקף התופעה גדול פי עשרה. ההסבר לכך הוא תורשה של משתנים גנטיים האחראים על הפרעה בתפקודם של אזורים ספציפיים במוח. לבסוף, בקרב חלק מהילדים שטורדנות כפייתית התפרצה אצלם בפתאומיות, היא נבעה מתגובה של המערכת החיסונית לחיידקים. לשמחתנו, למרות שהגורמים לתסמונת עדיין נחקרים, כן ידוע כיצד לטפל בה.
תסמונת טורדנית כפייתית (OCD - Obsessive  Cumpolsive  Disorder) מאופיינת באובססיות (מחשבות טורדניות) ו/או בקומפולסיות (כפייתיות) הגורמות לפגיעה משמעותית במצבו הרגשי ובתפקודו היומיומי של הילד במישורים חברתיים, משפחתיים ולימודיים. אובססיות הן דימויים, מחשבות או דחפים עקשניים מטרידים מעוררי חרדה או מצוקה. תוכן המחשבות הטורדניות נוגע על פי רוב בתכנים הבאים: פחד להיפגע או לפגוע באחרים, פחד להידבק במחלה, לזהם או להזדהם מחיידקים ודחף לדייקנות ולסימטריה. למשל, דחף לסידור בובות או נעליים בשורה ישרה כמו חיילים העומדים למסדר, או דחף לצאת ולהיכנס מהחדר בצורה מסוימת. ילדים מספרים שאם הם לא יעשו את הפעולה בצורה מדויקת זה "יציק" להם, כתוצאה מכך הם לא יוכלו להמשיך הלאה ויתקשו להתרכז בדברים אחרים. הם מספרים גם שהם "חייבים לעשות את זה" במטרה למנוע ממשהו רע להתרחש.
כפייתיות מתבטאת בהתנהגויות טקסיות נוקשות שנועדו להפחית את המצוקה או את החרדה שהילד חש. למשל, ילדים רוחצים את ידיהם שוב ושוב, חוזרים ומוחקים את מה שהם כתבו, בודקים שוב ושוב אם נעלו את הדלת. לפעמים הם מספרים שהם חייבים להקיש על קיר או על חפץ כלשהו שוב ושוב. ילדים וגם מבוגרים משתפים אחרים בטקסים שלהם כאשר הם מבקשים אישור לכך שנעלו את הדלת או אישור על כך שהמשפט שהם אמרו נאמר בצורה מדויקת. לעתים הם מבקשים מהאחרים, בעיקר מההורים, לדייק בדברים. למשל, לומר לילה טוב בצורה מאוד מסוימת או לומר מילה או משפט מסוים כמה פעמים. כך למעשה הם משתפים אחרים בטקסים שלהם. ילדים, בעיקר הצעירים שבהם, מתקשים להסביר את המניע שמאחורי ההתנהגות הכפייתית. דרך אגב, הטקסים הכפייתיים אינם בהכרח גלויים והילד יכול לבצעם בראשו. בשפה מקצועית הטקסים המבוצעים בחשיבה מכונים טקסים מנטליים. למשל, הילד יכול לחזור בראשו על מספרים, תפילה, מילים ומשפטים קבועים. כמה ילדים סיפרו לי למשל שהם חוזרים עשרות פעמים על המילה סליחה בראשם בכל פעם שנדמה להם שהם פגעו באדם קרוב או רחוק. חשוב גם לציין כי ההתנהגויות הטקסיות אינן קשורות בהכרח בקשר מציאותי עם הדבר שהן מתוכננות למנוע או לנטרל. גם אם נמצא קשר לוגי מסוים ביניהם, ההתנהגויות הכפייתיות הינן מופרזות וגוזלות זמן יקר ומשאבים רגשיים מהאדם המבצע אותן. בשדה הטיפולי אנו רואים כי תוכנן של האובססיות משתנה עם הגיל, על פי תכנים האופייניים לשלב ההתפתחותי שבו הילד נמצא. למשל, בגיל שבע עשויות להופיע מחשבות טורדניות ופחד שההורים ימותו. כדי לנטרל את החרדה שמתעוררת בתגובה למחשבה המאיימת, הילד עשוי לבצע טקס שבו הוא חוזר ואומר להורים "אתם תהיו בסדר". הוא גם עשוי לוודא באמצעות שיחות טלפון חוזרות ותכופות כי הוריו בריאים ושלמים. בגיל ההתבגרות אותו ילד שהתפתח זה לא כבר לנער, עלול להיות מוטרד מכך שהוא עצמו עלול לפגוע בהוריו. על מנת לסלק או לנטרל את המחשבות ואת הדימויים המטרידים שקופצים לראשו, הנער יבדוק למשל שחפצים חדים מונחים על מקומם בזווית מסוימת כדי שהוריו לא יפגעו מהם.    
ההסבר לביטויים השונים של תוכני התסמונת הטורדנית כפייתית הינו התפתחותי. ילדים בגילאי שש עד תשע מתחילים לגבש עצמאות והכרה בנפרדות מהוריהם. בד בבד עם
התפתחותה של חוויית עצמי נפרדת, עולה הכרתם בתלות בהוריהם. באופן נורמטיבי האתגר ההתפתחותי הניצב בפניהם "ללמוד לסמוך על עצמי" מעלה את החשש לפרידה בלתי צפויה ובלתי נשלטת מההורים. בגיל ההתבגרות מתחוללים שינויים הורמונליים אשר משפיעים על דחפים תוקפניים ומיניים. האובססיה בעלת התוכן התוקפני של הנער היא אובססיה שאין לה שום משמעות מעשית. הנער לא יתקוף את הוריו, ההפך הגמור הוא הוודאי. דווקא ילדים ומתבגרים הסובלים מתסמונת טורדנית כפייתית חווים חרדה עצומה כאשר חודרת לראשם מחשבה שהם עלולים לפגוע, לגרום נזק או להתרשל במניעת צרה אפשרית. למשל, אם נער שמע בחדשות על כך שנער דקר בסכין נער אחר, הוא עשוי להיחרד מעצם המחשבה שהדבר עלול לקרות גם לו. על מנת להפחית את המצוקה שהתעוררה מהמחשבה המטרידה, הוא ינסה לשלוט בה באמצעות ניסיונות הימנעות מגוונים הכוללים ניסיון לא לחשוב את המחשבה, להימנע מלהיות נוכח עם אנשים במקומות שבהם נמצאים חפצים חדים או ניסיון להימנע מלאחוז בסכין מטבח בנוכחות אנשים. באופן פרדוקסלי, בשל ניסיונות ההימנעות המחשבות והדימויים יופיעו בעקשנות יתר. הניסיונות העקרים לשלוט באובססיות והעלייה בתדירותן יעוררו כעת חרדה נוספת. הפעם, הילד עשוי לחשוב כי בדיוק כפי שהוא אינו מצליח לשלוט במחשבותיו, הוא עלול לאבד שליטה גם במעשיו ובסופו של דבר לבצע מעשים אלימים נגד בריות שהוא אוהב. ילדים, מתבגרים ומבוגרים הסובלים מתסמונת טורדנית כפייתית פוחדים שיפגעו אך הם אינם פוגעים הלכה למעשה. כבר בשלב מוקדם בטיפול אני מסבירה להם כי הם אנשים מוסריים וישרים. ניקח לדוגמא ילד שחרד מהמחשבה שחודרת לראשו, "אני עלול לגנוב משהו מחבר ולכן כדאי שאמנע מביקור בביתם של חברי" – אני מסבירה לו ולהוריו כי "אם היית גנב הרי שלא היית מוטרד מכך כלל והיית פשוט גונב. אחת מהשתיים: או שאתה גנב או שיש לך תסמונת טורדנית כפייתית ואתה מודאג מכך שאתה עשוי לגנוב, זה לא הולך יחד". אני מחייכת ומשתמשת בהומור על מנת להקל על המטופלים שחוששים לספר לי על המחשבות שלהם פן אדווח עליהם במשטרה. "אולי גנב שמוטרד מזיהום יגנוב ללא כל נקיפות מצפון ולאחר מכן ירחץ את ידיו שוב ושוב משום שהוא מפחד שאחרת תתפתח אצלו מחלה זיהומית". הסבר זה מחזק את הקשר ביני לבין מטופליי ואני מחזקת אותם באמון המלא שאני נותנת בניקיון כפיהם.
דרך אגב, לעתים תוכנן של המחשבות עשוי להיות כל כך משונה שמטפלים יכולים לשגות ולחשוב שהילד סובל ממחשבות בעלות אופי פסיכוטי, כלומר מחשבות המעידות על אובדן האחיזה במציאות. למשל, ילד שפוחד שאם הוא ייגע בילד הדחוי של הכיתה הוא יהפוך דחוי בעצמו או אף יהפוך להיות הילד הדחוי. המחשבה הטורדנית אמנם נשמעת משונה אך בוחן המציאות שלו תקין, ולאחר שהחרדה יורדת הוא מסוגל לומר שהמחשבה הטורדנית הינה חסרת היגיון. בשל חוסר בשלות קוגניטיבית ילדים צעירים מתקשים להבחין בחוסר ההיגיון במחשבותיהם. תוכן המחשבות הוא כל כך יצירתי ולעתים, אם כי לא תמיד, אפשר לנסות ולחקור בטיפול מה מסתתר מאחורי המחשבה. מה מזין את התסמונת הטורדנית כפייתית. אני מוכרחה להזהיר שאנו חייבים להישמר בפרשנות שאנו נותנים לתוכן המחשבות. בואו ניקח לדוגמא נער המוטרד מאובססיה שהוא יהפוך להיות הומוסקסואל אם הוא ייגע בילד שכולם בכיתה מאמינים שהוא הומוסקסואל. כתוצאה מכך הוא עלול לבצע טקסים כפייתיים על מנת למנוע את הפיכתו להומוסקסואל ולהימנע ככל שניתן מנוכחותו של אותו נער. מטפלים יכולים לפרש כי לנער יש נטייה מינית הומוסקסואלית ושהוא מפחד להתמודד עם הנטיות המיניות שלו. על פי רוב מדובר במחשבות טורדניות שביסודן מתחולל בלבול המוזן מחוסר ידע ופחדים כמו פחד מדחייה חברתית והתמודדות לא יעילה עם פחד מדחייה. הטיפול במקרה זה ייתן מידע על נטיות מיניות בילדות ובגיל ההתבגרות ויסייע לנער להפסיק את ההימנעויות ואת ההתנהגויות הכפייתיות. דוגמא אחרת היא ילד שחונך לשלוט באופן קיצוני בכעסיו. כאשר עוברת בראשו מחשבה כי אם יתעורר בו כעס על הוריו הרי שהוא עלול לאבד שליטה ולפגוע בהם, הוא עשוי לבצע טקסים בכדי לנטרל את החרדה ואת האפשרות שיבצע את שהוא חשב. הדיכוי הקיצוני של כעס במקרה זה עשוי להזין את ההתנהגות הכפייתית של הנער. הטיפול הרגשי במקרה ספציפי זה יעסוק במגע עם רגשות ובהבעה משוחררת של רגשות כעס במקום להימנע מהם ולרסנם.
בארצות הברית הגיל הממוצע של פריצתה של התסמונת הוא תשע עשרה וחצי. בעשרים וחמישה אחוז מהמקרים היא מתחילה להופיע סביב גיל ארבע עשרה אך היא בהחלט יכולה להתחיל בשלב התפתחותי מוקדם יותר. פגשתי ילדים בגיל הרך, נבונים ותקשורתיים, עם תסמונת טורדנית כפייתית. לתסמונת יש מהלך הדרגתי מתגבר וכרוני אך לעתים היא מתפרצת בצורה חריפה ואקוטית. בצד זאת, יש מקרים שבהם הבעיה היא תופעה זמנית וחולפת וארבעים אחוז מהמבוגרים שהחלו לסבול מהבעיה בילדות או בגיל ההתבגרות חוו הפוגה עצמונית (ספונטנית) מהסימפטומים.
ילד אחד מתוך מאתיים ילדים סובל מתסמונת טורדנית כפייתית. לצערנו, ילדים רבים אינם מופנים לעזרה ונראה כי השכיחות של הסובלים גבוהה משכיחות הילדים והמתבגרים המופנים להערכה פסיכולוגית ולטיפול בבעיה. שליש עד מחצית המבוגרים המאובחנים עם תסמונת טורדנית כפייתית דיווחו על כך שסבלו מהבעיה כבר בילדותם. הפער בין כמות הפונים לכמות הילדים והמתבגרים הסובלים בפועל קשור לכמה סיבות. סיבה אחת היא הסתרה בשל חשש ובושה. סיבה אחרת היא שיש הורים שמאמינים כי הבעיה תעבור מעצמה או שהם עצמם סובלים ממנה במשך שנים ואינם מודעים לכך שהיא ניתנת לטיפול. סיבה שלישית היא שהורים רבים אינם יודעים למי לפנות. הורים אחרים שפנו בעבר לטיפול שלא הועיל מוותרים לבסוף וחיים עם הבעיה.
כאמור, הסיבה להתפרצות התסמונת אינה חד משמעית. אנו כן יודעים שתסמונת טורדנית כפייתית היא תסמונת נוירו-התנהגותית. נוירו, כלומר נוירולוגית, שמקורה במוח והתנהגותית, מכיוון שהיא משפיעה על ההתנהגות. מחקרי מוח מצאו שככל הנראה קיים ליקוי במעגל מוחי אשר כולל כמה אזורים במוח: קליפת המוח האורביטלי-פרונטלי שנמצא מאחורי העיניים, המערכת הלימבית שהיא המקור לרגשות לזיכרונות רגשיים ולמידת התניה; התלמוס, שהוא מעין תחנת ממסר המעבירה מידע מחלקי מוח שונים גם לאזור האורביטו-פרונטלי אשר מפענח את המידע המגיע מהתלמוס. המידע המגיע לאזור האורביטלי-פרונטלי קשור לקבלת החלטות; והגרעין הקאודלי, שגם הוא מקבל מידע מהתלמוס ותפקידו הוא לסנן מידע לא רלוונטי. הגרעין הקאודלי והתלמוס למעשה מעבדים מידע ברמה פשוטה יותר ומסננים את המידע שיגיע למודעות, כלומר לקליפת המוח האורביטלי-פרונטלי. כשהתלמוס מקבל מידע על איום כלשהו הוא אמור להעביר אותו לקליפת המוח האורביטלי-פרונטלי. המידע עובר דרך הגרעין הקאודלי שאמור לסנן מידע לא מסוכן או מידע על פעולה שנעשתה ואין צורך לעשותה שוב, כמו לכבות את האור לאחר שכיבינו אותו הרגע. ליקוי בגרעין הקאודלי פוגע בתהליך סינון המידע. משום כך מחשבות ותחושות לא נעימות ומחשבות לגבי ביצוע פעולות שכבר נעשו עוברות לקליפת המוח המודעת ונתקעות בתודעה כאובססיות. ההפרעה במוח דומה למצב שבו המעצורים אשר אמורים לשלוט במחשבות מקולקלים. כפי הנראה הליקוי בגרעין הקאודלי נגרם ממחסור בסרוטונין, נוירו-טרנסמיטור במוח המווסת חרדה ומצב רוח. כאשר ההפרשה של הסרוטונין אינה תקינה מתעוררת תחושת חוסר ודאות, ספקנות או תחושת סכנה. על מנת להפחית תחושות לא נעימות אלו הילד יחזור ויבצע פעולה שמטרתה להבטיח לו ודאות וביטחון. אולם, הליקוי בגרעין הקאודלי אינו מסייע לרגיעה והילד חוזר על הפעולות עד שהתחושה עוברת. הרגיעה מתרחשת בסופו של דבר והפעילות הטקסית מסתיימת מכיוון שנקלט מספיק סרוטונין או משום שהילד התיש את עצמו בהתנהגויות טקסיות. תיאוריה זו נתמכת במחקרי סריקת מוח המראים פעילות יתר במסלול העצבי האורביטלי-פרונטלי, הגרעין הקאודלי והתלמוס. בסריקת מוח נראית ירידה בפעילות היתר במסלול עצבי זה לאחר טיפול תרופתי שמעלה את כמות הסרוטונין, או לאחר טיפול קוגניטיבי-התנהגותי. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מלמד את הילד לשאת את התחושות ואת המחשבות הטורדניות מבלי לבצע פעולות כפייתיות. כשהילד מפסיק להגיב בפעולה לאיום שמעוררת האובססיה, מתבצע במוח תיקון שמפחית את עוצמתם ואת תדירותם של המחשבות ושל הדחפים הטורדניים.
במחקרים שנערכו במבוגרים, בילדים ובמתבגרים הוכח כי טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא בעל ההשפעה הטובה ביותר בהפחתת הסימפטומים של תסמונת טורדנית כפייתית, בין שמדובר בתסמונת טורדנית כפייתית ספורדית ובין שמדובר בתסמונת משפחתית, וכי השפעתו גדולה אף יותר מהשפעתו של טיפול תרופתי. טיפול קוגניטיבי-התנהגותי הוא המומלץ כיום לטיפול בילדים, במתבגרים וגם במבוגרים הסובלים מטורדנות כפייתית. גם אם הטיפול אינו מכחיד את הטורדנות הכפייתית, הרי שהשפעתו כן מביאה להקלה, לשיפור משמעותי ולהיעלמותם של הסימפטומים למשך שנים ארוכות. בעקבות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי ניתן לראות שיפור בפעילות של תאי עצב באזורים במוח המעורבים בתסמונת באמצעות שיטות דימות מוחית (למשל, דימות בתהודה מגנטית תפקודית fMRIהמהווה אמצעי מדידה מרכזי בתחום מדעי המוח, משמשת למדידת הפעילות של אזורים במוח בזמן ביצוע פעילויות שונות). לצערנו, למרות הנתונים הללו, בסקר שנערך בקרב מטפלי ילדים נמצא שרק שליש מהם מטפל בילדים הסובלים מבעיה זו באמצעות טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.
הטיפול קוגניטיבי-התנהגותי בטורדנות כפייתית מתבסס על התפיסה כי למעשה, לכולנו יש לעתים מחשבות מטרידות. ההבדל בין אובססיות למחשבות מטרידות אשר באות וחולפות אינו מצוי בתוכן אלא בשכיחותן של המחשבות ובעוצמת המצוקה שהן מעוררות. כשאני מלמדת מטפלים כיצד לטפל בילדים ובמבוגרים הסובלים מטורדנות כפייתית, אני נוהגת לערוך עמם את הניסוי הבא: אני מבקשת מהם לכתוב שם של אדם אהוב. כאשר אני מתבוננת בהם אני מבחינה בחיוך או במבט שלו ואוהב. הם כותבים את שמו של אותו אדם אהוב ללא כל קושי. בצעד הבא אני מבקשת מהם לכתוב שאותו אדם אהוב ייהרג היום בתאונה. כל המטפלים, ללא יוצא מן הכלל, חשים פחד, כעס כלפיי ועל פי רוב, כל המטפלים, חוץ ממטפל אחד או שניים, נמנעים מלהשלים את המשימה. לאחר כמה דקות של רגיעה מהפחד והכעס שאחזו בהם בעקבות הבקשה לבצע מעשה מאיים זה, מתעוררת הבנה והזדהות מצד המטפלים עם ילדים ועם מבוגרים שסובלים מטורדנות כפייתית. חלק מהמטפלים מספרים לי שהמשימה עוררה בהם מצוקה, שהם כתבו את השם ולאחר מכן מחקו מיד או שניסו לסלק את הדימויים המאיימים שקפצו לראשם. מה שנתפס על ידי המטפלים לפני הניסוי כתופעה מוזרה ורחוקה, הופך להיות חוויה משותפת שמקלה את ההבנה של ילדים ומתבגרים הסובלים ממצב זה. חוקרים מתחום הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי סבורים שמה שהופך מחשבה מטרידה, שאגב יכולה להופיע אצל כל אדם לאובססיה מטרידה, הוא אופן ההתייחסות או הפירוש שאדם נותן למחשבה שלו. למשל, אם נער יחשוב שמחשבה כמו "אתה תפגע בהורים שלך" היא מחשבה איומה ולא מוסרית. בנוסף, אם הוא יחשוב שהמחשבה שווה לפעולה, כלומר שאם הוא חשב עליה יש סיכוי שהוא עלול לאבד שליטה ולהוציאה מן הכוח אל הפועל, הוא ירגיש חרדה וינסה להפעיל שיטות לסילוק המחשבה מראשו. הוא ינסה לנטרל את החרדה שעלתה בתגובה למחשבה. השיטות הללו כוללות, למשל, ניסיון לא לחשוב על המחשבה. אבל אליה וקוץ בה. כאשר אנו מנסים לא לחשוב על משהו אנחנו דווקא כן חושבים עליו.
נסו בעצמכם את התרגיל הבא: נסו במשך דקה לא לחשוב על פיל קטן וורוד.
אני מניחה שרובכם תיווכחו לדעת כי הניסיון לא לחשוב על פיל קטן וורוד דווקא מגביר את החודרנות של הדימוי המנטלי.
טקס כפייתי מגויס לשם נטרול החרדה, אך שוב אליה וקוץ בה, הטקס מפחית את החרדה לזמן קצר אולם הוא מגביר את תדירותן של המחשבות הטורדניות ואת תחושת רפיון השליטה בהן וכתוצאה מכך החרדה גוברת ומתקבעת.
הניסיונות לנטרל את המחשבות המטרידות ואת המצוקה הרגשית המתעוררת בעקבותיהן מאיצים את תחושת אובדן השליטה. עם תחושת התרופפות השליטה מתעוררת המחשבה: "אם אינני מצליח לשלוט במחשבות שלי, אני עלול לאבד שליטה על מעשיי ופעולותיי". החרדה עולה ומגבירה את ניסיונות השליטה. כך נלכד אדם במעגל מרושע של אובססיות, חרדה וטקסים. בתהליך חמקמק זה הופכות מחשבות טורדניות אקראיות לאובססיות ולתסמונת טורדנית כפייתית ברמת חומרה מתונה עד חריפה.
הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי המותאם לילדים כולל הסבר על הבעיה ואימון בשיטות הרפיה. בשלב הבא, הטיפול עוסק בהתמודדות עם המחשבות וחשיפות למצבים מעוררי חרדה ובהם המחשבות והדימויים המטרידים. החשיפות מתנהלות תוך מניעת תגובה, כלומר מניעת הפעולות הכפייתיות. הטיפול הקוגניטיבי-התנהגותי מסוג זה נקרא חשיפה ומניעת תגובה. בטיפול הילד לומד שההימנעות וניסיונות הסילוק של המחשבות הטורדניות מחמירים את עצמת המצוקה שהוא חווה, מקבעים ומקשים את הבעיה. לעומת זאת, דווקא מניעת הטקסים הכפייתיים מפחיתה את החרדה ואת תדירותן של האובססיות.
שאלת האטיולוגיה לוקחת את החוקרים והמטפלים לתרומת ההורים לתסמונת ולטיפול בהורות. ההורים אינם גורמים לתסמונת. לצד זאת מהמחקר עולה כי סגנון הורי ייחודי מאפיין את הוריהם של ילדים עם טורדנות כפייתית. הורים לילדים עם טורדנות כפייתית מפגינים כמה מאפיינים התנהגותיים וקוגניטיביים שונים לעומת הורים לילדים שאינם סובלים מהבעיה. הם נוטים לסמוך פחות על הילד ומשתמשים פחות בגישה של פתרון בעיות. הם סובלים יותר מחרדה והם יותר ביקורתיים ופרפקציוניסטיים. הם מצפים מילדיהם לבצע דברים באופן מושלם ובה בעת הם מעודדים אותם פחות לעצמאות. ילדים עם טורדנות כפייתית מתקשים לפתור בעיות חיים ונוטים לאמץ התנהגויות כפייתיות כאשר הם נתקלים בבעיה זו או אחרת. חשוב מאוד להדגיש שהממצאים הללו אינם תומכים בקשר סיבתי בין סגנון הורות לתסמונת. ייתכן שהקושי של הילד הוא זה שמעורר את ההתנהגות ההורית שמשמרת את הבעיה. בכל אופן, הנתונים הללו בהחלט מצביעים על חשיבותה של עבודה טיפולית שתתמקד בין היתר בשינוי סגנון החשיבה וההתנהגות של ההורים.

***

לאחר סיומו של תהליך ההערכה אני פוגשת את דור ואת הוריו ומסבירה להם מהי טורדנות כפייתית: "כמו אסתמה שמשפיעה על הנשימה, כך טורדנות כפייתית מפריעה על שליטה במחשבות ובהתנהגות, ולכן ללא טיפול ילדים מתקשים לשלוט במחשבות ובטקסים שלהם. חשוב מאוד שתדעו שבכל בית ספר קטן ניתן למצוא שלושה עד ארבעה ילדים וילדות שסובלים מטורדנות כפייתית. בכל בית ספר תיכון גדול כמעט עשרים נערים ונערות סובלים מהבעיה. אפשר לדמות את הטורדנות לאזעקת שווא. לפעמים האזעקה פועלת כאשר אין שריפה, בגלל תקלה. אנשים יגיבו לאזעקה בפחד ויברחו. המצב הזה דומה למה שקורה לך דור. הטורדנות היא כמו אזעקת שווא. אתה חושב שמשהו רע עומד לקרות, אתה מתחיל לדאוג, אבל, בדיוק כמו אזעקת שווא, שום דבר רע אינו קורה במציאות. בטיפול נלמד כיצד לא להגיב לאזעקות שווא".
אני משתמשת בהומור ובמשחק ומעודדת את דור לכנות את המחשבות הטורדניות בשמות מצחיקים. העלינו כמה הצעות משעשעות ולבסוף בחרנו בכינויים "מר דיוק" ו"גברת אסונית". שני המטרידים שמפעילים את אזעקת השווא. דור צייר את הדמויות והציג אותן כשהוא מחקה את אופן הדיבור שלהן בתוך ראשו. התחפשנו למר דיוק ולגברת אסונית וכל אחד מאתנו הציג את מה שהם אומרים. לומר בקול את המשפטים של שתי הדמויות עורר בדור חשש אך גם שעשע אותו. באמצעות החצנת הדמויות דור יכול להתבונן בחרדה ובמחשבות הטורדניות כדבר שקיים בדמיונו בגלל קלקול של חלק במוח שלו, קלקול אשר הוא עצמו יכול לתקנו בעזרת השהיית תגובה ואי ביצוע הפעולה הכפייתית. הוא לומד לתפוס מרחק מהמחשבות שזורעים ומפזרים גברת אסונית ומר דיוק ולשאתן מבלי לבצע פעולות כפייתיות. המרחק שנמתח מהמחשבה מפחית את החרדה ואת הטקסים ומשרש כל נבט אובססיבי שרק החל לצמוח מהיבול שזרעו זוג המטרידים. החצנתה של הבעיה באמצעות הדמויות מסייעת גם להפריד בין הילד לבעיה ולהפנים כי הילד אינו הבעיה אלא שהבעיה היא הבעיה.
בהמשך הפגישה אנו מציירים מפה ובה דור צובע באדום את הטריטוריות הכבושות על ידי הצמד גברת אסונית ומר דיוק לעומת הטריטוריות שהוא צובע בכחול שבהן הוא השליט. למשל, מר דיוק שולט בהכנת שיעורי הבית ובמבחנים ובכיתה אולם הוא אינו שולט בסידור החדר, ארון הבגדים ויתר המקומות בבית – שם השליטה בידי דור. גברת אסונית שולטת בעיקר בפרקי הזמן שבהם נעדרו ההורים מהבית. היא שולטת גם בשטיפות הידיים.
בפגישות הבאות דור מתחיל לצאת לקרב ולכבוש את הטריטוריות מידיהם של שני המטרידים. למשימת כיבוש המפה נרתמים הוריו ואני. יחד עם דור אנו מקימים את צוות כיבוש המפה שבראשו ווטסון ושרלוק הולמס האמיצים שממשיכים לחקור את דרכיהם של צמד המפגעים.
אני מלמדת את דור דרכים להרגיע את עצמו באמצעות אתגור המחשבות הטורדניות. דרך אחת הינה באמצעות משחק שבו אני מגלמת את דמותם של גברת אסונית ומר דיוק ועל דור מוטלת המשימה להשיב להם בחוצפה ובביטול. אני אומרת לדור שאם הוא חפץ בכך הוא רשאי להרים את קולו ולהשליך עליהם את כעסיו. הדבר נושא חן בעיניו מכיוון שדור נהג לכבוש את כעסיו ומעולם לא העז להשיב בחוצפה למבוגרים ממנו. הוא מתגלגל מצחוק ומשיב: "אני לא אקשיב לך, אני אעשה לך דווקא".
אני מבקשת מדור שיגיד את הדברים בקול רם ושיביע כעס. אחרי עוד כמה התגלגלויות מצחוק הוא עושה זאת היטב ומפתיע את עצמו באסרטיביות שהפגין.
המפה מסייעת לדור לדרג את עוצמת הפחדים שלו על סולם הנע בין אפס – כלל לא מפחיד או כלל לא מטריד – לעשר – מפחיד מאוד או מטריד מאוד. אני מסבירה לו: "תוכל לשים לב לכך שהמצוקה יורדת גם ללא המחיקות ושהסכנה אינה מתרחשת גם אם לא מחקת. בשלב הבא אנחנו גם נכתוב לא יפה ולא ברור בכוונה, נקרא ונראה אם באמת לא נבין את מה שכתבנו".
"לאאאא, את לא אומרת את זה באמת".
"אופס, עכשיו מר דיוק פה צורח לך באוזן והוא שמן וגדול. הוא מפחיד אותך שמשהו רע יקרה. אני לא רוצה לדבר איתו, אני רוצה לדבר עם דור. דור, תקשיב לי בבקשה, רק אם נעשה דווקא למר דיוק הוא יצטמצם וייעלם. הוא יצטמק לגודל של נמלה וישמיע קול קטן צייצני כזה אבל אנחנו לא נוכל לשמוע אותו יותר".
בפגישה הבאה דור ואני מתאמנים על חשיפה ומניעת תגובה באמצעות כתיבה ללא מחיקה. אני מקריאה לו דברים או כותבת על לוח מחיק והוא מעתיק. אני מודדת זמנים על מנת לזרזו לכתוב במהירות מבלי למחוק. המשימה אינה קלה וכאשר הוא נלחץ אנו צועקים על מר דיוק: "תשתוק יא צוציק! מי מקשיב לך בכלל". צחוקו המתגלגל מפחית את החרדה ומר דיוק הופך יותר ויותר קטן. אנו מתאמנים על הפסקת שיחות הטלפון שנועדו לבדוק אם אמא בסדר. ההורים יורדים לבית הקפה הסמוך לביתי ודור ואני חושבים יחד על משפטים נגד איומיה של גברת אסונית. מיותר לציין שהם שבים מבית הקפה בריאים ושלמים ושוב נתפסה גברת אסונית בשקר. החלטנו שבקרוב נעלה אותה למשפט ונשלח אותה לכלא. למשימת כיבוש המפה בבית אני מבקשת מדור לנסות להכין את שיעורי הבית שלו מבלי להיעזר באביו ובאמו. בהדרגה, הטיפוס שלב אחר שלב על סולם החשיפות מוכיח לדור כי הסכנה אינה מתרחשת כפי שציפה למרות שהוא לא ביצע את הטקסים הכפייתיים. הוא מפסיק להתקשר להוריו כאשר הם יוצאים מהבית, להזהיר אותם ולומר "הכול יהיה בסדר" לפני שהם עוזבים את הבית. על מנת להתמודד עם הפחד שהמחשבה הטורדנית תתגשם אנו אומרים בכוונה ודווקא, כלומר מתוך בחירה וולונטרית, שוב ושוב: "יקרה דבר רע לאבא ולאמא". לאחר כמה ניסיונות דור נוכח לדעת שלחשיבה שלו אין כוח מאגי. אחרי הכול הוריו שבים הביתה בכל יום בריאים ושלמים.
"המחשבה שלך אינה יכולה לגרום לדברים להתגשם במציאות. כעת בוא נכתוב שיר מצחיק שיזכיר לך לעשות לטורדנות דווקא".
חיבור שירים עם ילדים הסובלים מטורדנות כפייתית באופן יצירתי והומוריסטי תורם להתמודדות עמה. בפגישה הבאה אנו כותבים יחד שיר על מנת לעודד את דור לזכור להתמודד עם המחשבות מבלי לבצע התנהגות כפייתית. אנו מלחינים את השיר ושרים אותו בצחוק ובהנאה:
"אם תכתוב את האלף גדולה ולא ברורה,
מר דיוק יבכה וגברת אסונית תהיה חולה.
אם לא תמחק את מה שמר דיוק אומר,
אז הוא יסתלק מהר.
אם תכתוב בלי מרווחים קבועים,
למר דיוק לא יהיה טוב וגם לא נעים.
אם לא תעשה מה שגברת אסונית אומרת,
אז היא תפסיק את הברברת".
השיר מתנגן בראשו של דור במהלך השבועות הבאים ומסייע לו בכיבוש הטריטוריות מידיהם של צמד המטרידים. הטריטוריות שנכבשות בכל יום ובכל שבוע הן להשתמש בכמות מוגבלת של נייר טואלט לניגוב, ללכלך את נעליו הלבנות ולהפסיק לנקותן. בעזרת מחנכת הכיתה הוא משתתף יותר ויותר בשיעורים ואף מעז לומר בכוונה ודווקא דבר שגוי. בנוסף, הוא מאחר בכוונה לשיעורים. מיותר לציין שהדברים משעשעים את המחנכת ואינם מחסירים מהערכתה כלפיו. לא פשוט לדור כלל לבצע את המשימות אבל משהו ב"דווקא" מוצא חן בעיניו מאוד ומשחרר כעסים ומרדנות טבעיים וילדיים.
בשלב הבא אני מושיטה לדור דרך נוספת להתמודדות עם הטורדנות. לשם כך אני מספרת לו סיפור. "תשמע דור", אני אומרת והוא מקשיב, תוך שהוא מצייר את גברת אסונית קטנטנה כנמלה ומוסיף לה שפם, "יש לי שכנים ממש מעצבנים, בכל יום הם דופקים בדלת ורוצים לבקר אותי. אבל הם ממש מעצבנים כאלה".
דור מתבונן בי בעיניים סקרניות המבקשות לסייע לי בפתרון הבעיה שהעליתי בפניו זה עתה.
"באמת? אז תגידי להם לא לבוא".
"ניסיתי, הם ממשיכים לדפוק בדלת, הם מאוד אוהבים לשחק פה ולשתות איתי קפה".
"אז אל תפתחי להם, תעשי כאילו את לא בבית".
"הם כל כך דביקים שכאשר הם שומעים את המעלית מגיעה לקומה הם כבר מגיעים".
"הם ממש דביקים", אומר דור.
"ניסיתי לעלות בשקט במדרגות אבל הם שמעו אותי פותחת את הדלת. ניסיתי לפתוח בשקט וללכת על קצות האצבעות בבית, אבל זה גם לא הלך, הם שמעו אותי ומיד הגיעו. והזבל הוא ממש צרה צרורה, משום שכאשר אני יורדת לרוקן את הזבל הם מיד שומעים אותי ובאים. לא שפכתי זבל כמה ימים".
"וואו, זו בעיה ממש מסריחה, הם נשמעים כמו מר דיוק וגברת אסונית".
"חחחח, בדיוק", אני משיבה ולבי מחייך, כיף לי לשמוע את דור מתבדח בצורה משוחררת.
"אז אולי תעברי דירה".
"אבל אני אוהבת לגור פה".
"יש לך בעיה קשה", אומר דור.
"אבל בימים האחרונים נדמה לי שפתרתי את הבעיה".
"באמת?", עיניו מביטות בעייני במבט סקרני.
"או, כן".
"איך?".
"לגלות לך?".
"כן, כן, נו, תגלי לי".
"בסדר". אני פותחת את הדלת, לא אומרת להם שלום, לא מדברת איתם, לא מכינה להם קפה ולא משחקת איתם. הם בלבלו לי את המוח כמה פעמים אבל אז הם השתעממו והלכו".
"את מסננת אותם? והם לא נעלבו?".
"שייעלבו, מי צריך אותם, הם דביקים ומסריחים". ודור מתפקע מצחוק, "את אישה מצחיקה, את צריכה לעשות סטנד-אפ, אבל אז לא תוכלי לטפל בילדים".
"אפשר גם וגם".
"נכון", משיב לי דור ומצייר בועה ליד השפם של גברת אסונית ובה הוא כותב:
"בלה בלה בלה, אני מסריחה".
הפעם אני זו שמתגלגלת מצחוק.
"דור, אז בוא ננסה את התרגיל הזה עם חשיפה שנערוך כאן יחד. מה דעתך ללטף את סימבה ואז נאכל משהו יחד ולאחר מכן לא תשטוף ידיים עד המקלחת בערב?".
דור מעווה את פניו.
"נדמה לי שאתה מאכיל את השכן המעצבן בעוגיות ונותן לו להשמין ולטפוח".
"בסדר, אני מוכן". אני מביאה את סימבה ודור מלטף אותו.
"בשתי הידיים דור", אני אומרת.
"וואו, הוא ממש נעים". הוא ממשיך ללטף אותו עוד שעה ארוכה.
אני הולכת להביא בייגלה ועוגיות. אנחנו "מזהמים" את הבייגלה והעוגיות בכפות ידינו המזוהמות מפרוותו הצמרית של שמוט האוזניים המגרגר ואנו אוכלים בהנאה.
"טעים", אומר דור.
"מה גברת אסונית אומרת לך עכשיו?".
"בלה בלה בלה, ואני משיב לה שהעוגיות טעימות ושהיא לא תקבל אפילו ביס קטן".
"תן כיף". הוא מכה על כף ידי המושטת בעוצמה. "עוד ניצחון שלנו, דור".
דנה ושחר נוכחים עמנו בחלק מהפגישות וכך הם לומדים ממני ומדור מה עוזר לו להביס את צמד המטרידים. בנוסף הם מגיעים לפגישות הדרכה נפרדות על מנת לערוך שינויים בדרך החשיבה ובדפוסי ההתנהגות שלהם כדי שיוכלו לסייע לדור ולטפל בגורמים שמזינים את הטורדנות הכפייתית. כמשימה לבית אני מבקשת מהם לבצע טעויות בכוונה תחילה ולספר עליהן. הם מספרים בצחוק על טעויות שהם עשו במהלך היום ובהנחייתי הם עורכים תחרויות מי יבצע יותר טעויות במרוצת השבוע. הזוכה במספר הטעויות הגדול ביותר בוחר כיצד המשפחה תבלה יחד בסוף השבוע.
דנה מפסיקה להעיר לדור וגם לשחר ולבר על סדר וניקיון ומתאמנת בעצמה על המשימה ללכת לישון בלי לסדר קודם לכן את הבית. שחר ודור עושים תחרות ביניהם מי מצליח לכתוב את הכתב הכי לא מדויק, לפעמים הם אפילו מצליחים לפענח את מה שהם כתבו. כלל לא פשוט להם, לדנה ולשחר, משום שהמשימות הללו שונות מהרגלי ההתנהגות שהם רכשו ודבקו בהם שנים רבות. דנה לומדת שכמו כתבת חדשות היא תמיד מדווחת רק על הדברים הרעים, והיא מתחילה לפרגן לגברים בבית וגם לבר על הדברים הטובים שעשו, על תכונות טובות שיש להם ובכלל על מי שהם. המשימות הללו תורמות גם להם באופן אישי, הם מספרים לי כי הם מרגישים שהם עצמם מתחילים להשתחרר מעט ורואים שינוי דומה בילדים. שחר מתחיל טיפול אישי לעצמו ובו הוא מעבד את חוויותיו כילד להורים שסבלו מדיכאון, את אובדן הוריו ואת הקשיים שלו עם אחיו החולה, ודנה מתחילה לרקוד זומבה ומסננת את אמא שלה. "גם אני למדתי לסנן פה גברת טורדנית אחת לפחות", היא אומרת לי וצוחקת. קווצת שיער מתבדרת על לחייה כשהיא נשענת קדימה, מושיטה ידה לאסוף את כוס הקפה שהכנתי לה.
לקראת סיום הטיפול דור חדל לחלוטין מכל התנהגות כפייתית. אמנם לעתים צצות בראשו מחשבות מטרידות אך הוא משהה את תגובותיו ומצליח להימנע מלבצע התנהגויות כפייתיות. מצב רוחו חיובי והביטחון העצמי שלו מתחזק. הוא עדיין ביישן אולם הוא מתחיל להשתתף בכיתה ועוזר לילדים המתקשים בשיעורים. ההורים מזמינים חברים מהכיתה לטיולים ובילויים משותפים. הם מזמינים גם את הוריהם של בני כיתתו של דור וכתוצאה מכך, דור רוכש חברים חדשים מכיתתו ומהכיתה המקבילה.

***

סוף דבר,
בפגישתנו האחרונה אנו חוגגים את הישגיו של דור בכיבוש טריטוריות מידיה של הטורדנות הכפייתית. יחד עם זאת, הטיפול לא תם. מחקרים מצביעים על החשיבות היתרה שיש לפגישות מעקב וחיזוק או "חיסון" לאחר שהושגו הישגי הטיפול. מטרת מפגשי המעקב היא לבסס את תחושת ההישג של הילד ולעודד אותו להמשיך בעבודה המאומצת. "בכל פעם שמר טורדני זה או אחר מרים את ראשו, זה בדיוק הזמן לתת לו בראש", אני מסבירה לדור. אני מוסיפה לחזק את תחושת ההישגיות של דור ומדגישה כי לא התרחש קסם אלא שהוא מרגיש טוב בזכות עבודתו המאומצת והתמדתו בשיטות שרכש במהלך הטפול. המחקר מראה כי פגישות חיסון משמרות את הישגי הטיפול ומונעות את הישנותה של ההפרעה. בפגישות המעקב עם דור אני שמחה להיווכח שגם אם יש לעתים מעידות, דור והוריו מאמצים מיד את השיטות שלמדו נגד מר דיוק וגברת אסונית ומצליחים לצמצם משמעותית את השפעתם. דור ודנה מיטיבים לתאר זאת: "הם נעשו פצפונים".
"עשינו דיאטה, דיאטה של מחשבות".

***

לפרטים נוספים ורכישת הספר: www.probook.co.il