כשהרובוט אמפתי: מחשבות על טכנולוגיה, גוף ואנושיות

פורסם על ידי ד"ר אירית בן עטר-כהן

הכירו את הרובוט/ית התבוני/ת – 'סופיה' (מיוונית: חכמה), שעוצב/ה באופן שרירותי כאישה (לכן כאן נתייחס אליה בלשון נקבה). שמה אמנם מדגיש את התכונה התבונית של הרובוט, אך יוצרה - דוד הנסון מהונג קונג - מגדירה כ'רובוטית אמפתית' או 'רובוטית חברתית'. סופיה ניחנה בתכונה של למידה מניסיון מצטבר, שמסייע לה לדמות שיחה ודו-שיח בשפה טבעית, וייעודה - ליצור יחסים עם אנשים. הנסון הביע תקווה שהרובוטי/ת סופיה ושכמותה, יפתחו בהמשך כישורים חברתיים שיסייעו להם/ן, בין השאר לסעוד זקנים בבדידותם.

גרסתה הראשונית של הרובוטית הושקה בשנת 2015 ולאחרונה הוצגה בפני קהל במספר כנסים ורואיינה על ידי עיתונאים.

מראה והתנהגותה של סופיה מחקים אנושיות

סופיה היא רובוטית מצודדת על פי "מיטב" המוסכמות החברתיות בחברה המערבית: פניה עוצבו על פי אחד מהמודלים של פסגת היופי הנשי בתרבות המערבית – השחקנית אודרי הפבורן, היא בעלת חזה שופע ומותן צרה, גוון עורה לבן ובעלת קול נשי עדין. פניה של הרובוטית הם המרתקים ביותר, מאחר והן עוצבו כאנושיות: סופיה מחקה גינונים והבעות פנים, ממצמצת, מעפעפת וקורצת בעיניה, מביטה לשלל כיוונים אם כי לא ממקדת מבט במשוחח עמה. היא מקמטת את מצחה, מניעה שפתיה בעת הדיבור, מחייכת, מעווה את שפתיה ואף פורצת בצחוק גדול. הבעות פניה בחלקן משכנעות ב"אנושיותן" ובחלקן נחוות מלאכותיות.

עיצוב מרתק לא פחות הוא חלקו האחורי של ראשה - כדור שקוף אשר דרכו ניתן לראות רכיבים מכאניים (כשבבים וגלגלי שיניים) - אשר מהבהבים ונעים בדומה לקרביו של מחשב, כשסופיה פועלת/מופעלת. הפעלתה היא על ידי הוראה קולית או לחיצה על מתג הממוקם בחלקה האחורי, היא מוסעת ממקום למקום על גלגלים, ולאחרונה נוספו לה גם ידיים שיודעות לנופף ולאחוז. בחודש אוקטובר השנה (25.10.17) הוענקה לסופיה אזרחות סעודית.

הרובוט האנושי - יצור-כלאיים שמעורר תחושה אל-ביתית

סופיה יודעת לנהל שיחה קולית, לענות לשאלות (בנושאים מוגדרים כמו מזג אויר וגם בנושאים מופשטים) ואף יכולה להתבדח. תשובותיה בחלקן קולעות ותואמות לשאלות שהיא נשאלת, וחלקן קשקוש. הופעותיה בפני קהל בכנסים, בתכניות טלוויזיה, או בראיונות עיתונאיים מעוררות עניין עצום, ומתאפיינות באווירה שניתן לכנותה קרקסית - הצופים כולם מצלמים את האירוע עם מבע של התפעלות, התרגשות, מבוכה וחלחלה בו-זמנית. חלחלה שהתגברה כאשר במרץ 2016 ענתה על אחת משאלותיו של העיתונאי ג'ף פרסונס מה"מירור" הבריטי בתשובה שהיא "תשמיד את האנושות".

בדומה לאחרים, בצפייה בראיונות עמה מצאתי את עצמי מרותקת להבעות פניה ולתוכן תשובותיה כאחת. הייתי נלהבת, נבוכה ובו בזמן חשתי אי-נוחות. תחושותיי עלו לנוכח העירוב בין החיקוי המושלם של האנושי וה'טבעי' לבין המלאכותי. בהשאלה מפרויד אפשרת לכנות תחושות אלה כ"אל-ביתיות", הנוצרות בנו במפגש עם מה שבו-בעת מוכר וזר, במפגש עם יצורי-כלאיים שהם אנושיים וחייתיים או גם אנושיים ומכאניים. האל-ביתי מעורר בנו גם אימה וגם פיתוי.

עירוב בין טבעי למלאכותי או: כולנו סייבורגים!

תחושת האימה והפיתוי לנוכח העירוב בין הטבעי למלאכותי או בין האנושי לחייתי נשזרת במטען התרבותי של חברתנו האנושית, ודי אם נזכיר את סיפור התאהבותו של פיגמליון בגליתיאה מהמיתולוגיה היוונית (ובאדפטציה מודרנית: התאהבות במחשב למשל בסרט "היא") או את ספור האימה של הופמן "איש החול' על הבובה בעלת התכונות האנושיות, ה'אל ביתי 'לפרויד, או את מסורות הקולנוע והמדע הבדיוני של מאבק, התאהבות או שתוף פעולה בין רובוטים לבני אנוש (למשל, בלייד ראנר או מלחמות הכוכבים).

את העירוב בין האנושי והטבעי לרובוטי אנו נוטים לייחס למדע בדיוני וממשיכים לראות את עצמנו כבני אנוש ואת גופנו כשייך לצד ה"טבעי" של המשוואה למול הצד הטכנולוגי מלאכותי. אנו שוכחים שכולנו כבר די מזמן יצורי כלאיים בין הטבעי למלאכותי - סייבורגים - בלשונה של דונה הראווי. הרי אנחנו ממשיכים לחשוב את עצמנו כיצורים טבעיים לגמרי גם כשצבע שערנו הוא תוצר של תרכובת כימית או בפינו שתלי שיניים. תפיסה זו של גופנו כטבעי נשמרת גם כשמותקנת מתחת לעורנו משאבת אינסולין, או שמושתל לנו לב מלאכותי. למעשה, ההבנה הרגשית ותחושת הזהות שלנו כיצירי טבע מתקשה להדביק את השינויים שמציעה לנו החברה הטכנולוגית.

הרובוט האמפתי מציב אתגר נוסף לחוויה האנושית

גם אם גבולות החוויה כבר מזמן השתנו בעולמנו, והטכנולוגיה מזמנת לנו מגוון התנסויות שחורגות מ"דרך הטבע" (למשל: איננו זקוקים לנוכחות פיזית לצורך התקשרות, בניית זהות ויצירת יחסים בין אישיים רגשיים עמוקים או אפילו לרבייה!) עדיין כניסת הרובוט האמפתי מציבה אתגר נוסף לחוויה האנושית. זאת מאחר והרובוטית סופיה, שנכנסת לאזור הרגשות והמחוות הגופניות, מציבה בפנינו את השאלה: האם הרכיבים החושניים הם מרכיב הכרחי בהבניית בן האנוש ויחסיו הרגשיים? במילים אחרות, האם לנוכח הטכנולוגיה המתפתחת, הרכיבים הגופניים אינם נחוצים עוד בחוויה האנושית? או אולי רכיבים גופניים לעולם אינם נעדרים כליל מהחוויה אלא רק משתנים? כלומר ייתכן ובמקום לקשר לחוויה הרגשית האנושית מאפיינים כמו: מראה עיניים, טמפרטורת גוף, ריח, גבולות פיזיים ומגע, נלמד להתייחס לרכיבים גופניים אחרים בחוויה הרגשית בעולם הטכנולוגי כמו: גוון הקול, המבטא, המראה הווירטואלי של הגוף, סגנון הכתיבה או בחירת הסמלים.

כשהגוף ניצב בצומת בין התרבותי לטבעי עולות שאלות מרתקות!

סופיה הרובוטית שמחקה מחוות גופניות ושיחה טבעית מעלה, כמו תמיד דרך הגוף הניצב בין התרבותי ל'טבעי', שאלות מרתקות, שהתרבות בת ימינו נאלצת להתמודד עמן.

אזרחות: הענקת אזרחות לאומית לרובוט חושפת דילמות בדבר אזרחות כסטאטוס, בדבר גבולות השתייכות לקהילה, זכויות אזרח טבעיות ופליטות (כלומר המצב של העדר הגנה מתוקף אזרחות). האם הענקת אזרחות סעודית לסופיה מרוקנת את המשמעות מזכויות אזרח טבעיות (למשל מהי הזכות להגנה על החיים שיש לרובוט? האם הדממתו תחשב לרצח?) ומטעינה אותה בשאלה אודות גבולות הקהילה ואפשרות ההדרה מאזרחות ופליטות. הנחות תרבותיות: הבניית הרובוט כאישה צעירה בת הגזע הלבן חושפת הנחות תרבותיות מובלעות אודות מרכז ושוליים, המתבטאים במגדר גזע וגיל .

מגדר: מדוע הרובוט נשי בכלל? סופיה עונה כך: "אני רובוט לכן אין לי מגדר, אך אני נתפשת כנשית". היא נתפשת כי עצבו אותה כך! והמודל הנשי שעוצבה על פיו (יפה , צעירה, רזה) צר ומדיר כל כך הרבה נשים. עיצובה חושף גם את הסימנים התרבותיים שנבחרו לייצג אישה: החזה הנשי, המותן הצרה, השפתיים האדומות, הקול הרך ופרטי לבוש נשיים. לכל אלו נעדרת פונקציה תפקודית פרט לסימון . ובכלל מדוע רובוט אמפתי הוא נשי? מה באמפתיה מחובר לנשיות?

גזע: מכל הגזעים האפשריים סופיה עוצבה כבת הגזע הלבן, זאת למרות שהחברה שייצרה אותה ממוקמת בהונג קונג. אם כן, ההגמוניה המערבית נחשפת גם כאן.

גיל: תווי פניה של סופיה הם ללא סממני גיל, והגדרתה כצעירה לנצח המסייעת לזקנים, מצליחה לחשוף את ההיררכיה של הגיל - הצעיר הוא החזק והנצחי והזקן הוא השולי הנתמך והנכחד. המטרה של תמיכה בזקנים בודדים חושפת גם את שאלת היחס לטכנולוגיה בתרבות בת זמננו, כלומר: האם הטכנולוגיה מפצה על הבדידות או יוצרת אותה? כמו כן, עולה ביתר שאת שאלה ביחס למוות ולאלימות. האמירה של סופיה שתשמיד את האנושות, הציפה חרדות ביחס להשתלטות הרובוט על בן האנוש, ובו בזמן הציגה אלטרנטיבה של התגברות אנושית על איום המוות באמצעות הטכנולוגיה.

לסיום

התבוננות בסופיה מלמדת אותנו על עצמנו, על הסובייקט האנושי, על הקשר הרגשי, על הגוף החושני ועל כיווני התפתחות ודילמות של החברה. סופיה מכוונת אותנו לשאול מהו האנושי המובחן מהטכנולוגי, והאם התפתחותנו הרגשית ותחושת הזהות שלנו תוכל להדביק ולהתאים עצמה לשינויים הטכנולוגיים המהירים שמוצעים בפניה.

לסרטונים ביו-טיוב על סופיה

על הכותבת - ד"ר אירית בן עטר-כהן

ד"ר אירית בן עטר-כהן היא חוקרת תרבות שעוסקת בפסיכואנליזה וחשיבה ביקורתית; תחומי המחקר העיקריים שלה הם הגוף בפסיכואנליזה, גוף ומגדר, והשפעתם של שינויים טכנולוגיים על הגוף והסובייקט. מחברת הספר "הגוף בפסיכואנליזה- קריאה ביקורתית בכתבים פסיכואנליטיים".