התאבדות- כיצד מסייעים לאדם האובדני?

היא אסורה על פי הדתות הגדולות, מהווה טאבו לשיחה עבור מרבית האנשים ובכל זאת- מדורגת במקום השמיני ברשימת גורמי המוות בארצות הברית: מדי שנה מתאבדים כמיליון איש ברחבי העולם, ומיליונים נוספים מבצעים נסיונות אובדניים בדרגות חומרה שונות. גם בישראל מתאבדים מדי שנה כ-400 איש, חלקם בני נוער. כיצד ניתן להבין את החלטתו הדרמטית של אדם לוותר על חייו? מה הם הגורמים להתאבדות וכיצד ניתן לסייע לקרוב השוקל לשים קץ לחייו?

"לא ראיתי שום אפשרות אחרת"- הגורמים להתאבדות

מספר תיאוריות הוצעו כדי להסביר את הבחירה בהתאבדות, כאשר מוסכם על מרבית החוקרים כי לעולם אין מדובר בגורם יחיד: הבחירה הדרמטית שלא לחיות מושפעת משילוב בין גורמים תרבותיים, פסיכו-סוציאליים ואישיותיים. כמו כן, קיימים גורמי סיכון אשר מגדילים את סיכוייו של אדם לבחור במוות: גברים נוטים להתאבד יותר מנשים, למרות שנשים מבצעות יותר נסיונות אובדניים; אנשים מעל גיל 45, אנשים שאינם מצויים בקשר זוגי (רווקים, גרושים, אלמנים), בעלי סטטוס תעסוקתי גבוה ואנשים שזה עתה חוו צניחה משמעותית במעמדם התעסוקתי- פגיעים יותר לביצוע מעשה אובדני. כמו כן, אנשים המתמודדים עם בעיות רפואיות חמורות עלולים גם כן להתאבד עקב כאבים כרוניים, שינוי דרמטי בהופעה החיצונית או קשיים רגשיים הנובעים מפגיעה בתחום התעסוקתי ו/או הבין אישי לה גורמת המחלה. עם זאת, האוכלוסיה הנמצאת בסיכון הגבוה ביותר להתאבדות היא אוכלוסיית הסובלים מהפרעות נפשיות ורגשיות. כ-95% מהמתאבדים סובלים מהפרעות נפשיות: 80% מהם סובלים מדיכאון קליני, כ-10% מסכיזופרניה ו-5% מהפרעות דמנטיות. הפרעות אישיות ושימוש בחומרים פסיכו-אקטיביים גם הם שכיחים ביותר בקרב אוכלוסיית המתאבדים והמנסים להתאבד. מעבר לגורמים אלו, המנבא המשמעותי ביותר לניסיון אובדני הוא קיומו של ניסיון אובדני קודם- 40% מהאנשים המדוכאים אשר התאבדו ביצעו קודם לכן ניסיון אובדני אשר נכשל.

ניתן לראות, עם כן, כי גורמים רבים עשויים לעמוד בבסיס הנטייה האובדנית (להרחבה). עם זאת, המשותף למרבית ההתאבדויות ונסיונות ההתאבדות הוא היעדר התקווה, והיעדר אמונה בכך שאיכות החיים עשויה להשתנות לטובה ושקיימות אלטרנטיבות נוספות להתמודדות עם הסבל, מלבד המוות. חוויה זו של ייאוש מעמידה את קרוביהם של אנשים בעלי נטיות אובדניות בפני משימה קשה מנשוא: להמשיך ולמצא את טעם החיים עבור אנשים אשר מצהירים שוב ושוב כי איבדו עניין בחייהם.

התאבדות- כיצד מסייעים?

כיצד, עם כן, ניתן לסייע לאדם אשר מבקש לשים קץ לחייו?

ראשית, יש לזהות את הכוונה האובדנית. לא תמיד ניתן לצפות מראש את הניסיון האובדני, אך חלק מן האנשים אשר שוקלים להתאבד יאמרו זאת באופן ישיר, וחלקם הגדול יביע את רצונו באופן מרומז, על ידי כתיבת מכתבים בעלי גוון של פרידה, חלוקת חפצים אישיים ומזכרות וכד'. גם כאשר לא מופיעות התנהגויות מחשידות, חשוב להיות עירניים לשינויים קיצוניים ושליליים בהתנהגות ובמצב הרוח (עצב, הסתגרות, דיבור חוזר על נושאים הקשורים למוות), ולהיפך- לשינוי חיובי פתאומי ולא מוסבר במצב הרוח הירוד בדרך כלל: שינוי מסוג זה עלול לסמן דווקא את ההקלה שחש האדם הסובל לאחר שהגיע להחלטה לסיים את סבלו באמצעות התאבדות.

גם לאחר שזוהו כוונות אובדניות, אנשים רבים חוששים, באופן טבעי ומובן, לפתוח דיון ישיר על הנושא עקב האמונה השגויה שדיבור על אובדנות עלול "לתת רעיונות" או להעביר מסר של לגיטימציה. בפועל, דיבור ישיר על המחשבות האובדניות עשוי להיות גורם מציל חיים: האדם האובדני חש בדרך כלל מבודד ודחוי, והעברת מסר של התעניינות, אכפתיות ואמונה בכך שהאדם אכן מתמודד עם מצוקה קשה- מקלה על הבדידות ומשדרת תקווה ומעורבות. לכן, כאשר קיים חשד לקיומה של נטייה אובדנית מומלץ לשאול ישירות ובמידה והאדם אכן מדבר על רצונו למות- לעודד, להדגיש את קיומן של אלטרנטיבות חלופיות ולהעביר מסר של דאגה ונוכחות רציפה. במקביל להעברת מסר אופטימי, חשוב להיזהר שלא להביע חוסר הבנה או ספק בסבלו של האדם ("שטויות, זה יעבור לך"; "את מגזימה") כדי שלא לבודד אותו עוד יותר. כמו כן, כאשר יש חשש ממשי לביצוע מעשה אובדני יש לנסות ולהרחיק אובייקטים מסוכנים (סכינים, תרופות, נשק חם) ולגייס מערכת תמיכה אשר תאפשר השגחה על האדם 24 שעות ביממה.

מחשבות אובדניות מסמנות את קיומה של מצוקה נפשית קשה וחמורה, ולכן חשוב להיעזר בגורם מקצועי ולא להתמודד עמה באופן עצמאי.

ההחלטה הטיפולית המשמעותית ביותר שיש לקבל היא האם יש צורך באשפוז פסיכיאטרי. יתרונותיו של האשפוז הם בהגנה הפיסית הניתנת בו ובמסגרת הטיפולית האינטנסיבית שמספקת ההתערבות השיקומית-פסיכיאטרית-פסיכולוגית. ההחלטה האם יש צורך באשפוז מתבססת במרבית המקרים על מספר גורמים כרצונו של האדם עצמו, קיומה או היעדרה של מערכת תמיכה מחוץ לאשפוז, מידת האימפולסיביות של האדם והיעדרן או קיומן של תוכניות אובדניות קונקרטיות. כאשר אדם חש כי הוא מסוגל להתחייב שלא לפגוע בעצמו, ומאמין כי יוכל לפנות לעזרה גם אם יתעורר דחף אובדני- ניתן לקיים את הטיפול במסגרת הקהילה ולאו דווקא במסגרת אשפוזית. טיפול באדם בעל נטיות אובדניות יתמקד בהפחתת הכאב הנפשי, חיזוק מערכות התמיכה והתבוננות באלטרנטיבות נוספות להתמודדות עם הסבל מלבד המוות. עם הזמן, צפויה הקלה במצוקה הרגשית וניתן לעבור לעיבוד מעמיק יותר של גורמי הסבל ולהשבת העניין וההנאה מהחיים.