|
שבוע טוב
אכן, החלטה מאד קשה. מאד לא פשוט לקבל "גזר דין" של מחלה קשה כמו מניה דפרסיה בגיל כל כך צעיר, בלי לערער על הקביעה הזו.
אני גם יכולה להבין את הדאגה של המטפלים שלך. המחלה, כאשר מטופלת היטב, מאפשרת במקרים רבים חיים נורמליים. הפסקת טיפול תרופתי מביאה להופעת סימפטומים פעילים של המחלה, כאשר צריך להיות ברור שהופעת הסימפטומים לא תהיה מיידית עם הפסקת הטיפול, וכן עלולה להיות הליך הדרגתי. תחושה "נהדרת" של אנרגיה ועליה במצב הרוח גוררת (מניסיוני) התעלמות מוחלטת של החולה מהסימנים, עד שהסימנים הופכים להיות חריפים וללא שליטה (חוסר שקט, קשיי שינה, פיזור התחייבויות וכספים ועוד).
בכל זאת, אם היה רק ארוע אחד לפני קבלת האבחנה (ותמיד יש את החשש לאבחנה לא נכונה), הייתי מתייעצת עם הפסיכיאטרית (או פסיכיאטר אחר, פסיכולוג אינו אמור לייעץ בנושא טיפול תרופתי) על אפשרות של שינוי מינון הדרגתי בשילוב עם מעקב מאד צפוף של ביקורים. בכל מרקה לא הייתי מפסיקה טיפול ללא תמיכה של הרופא, מאחר והמחיר יכול להיות גדול (צר לי שאני מצטרפת כאןלנבואות הזעם).
הרבה בריאות
טל
|
השב
