|
שלום מילי
מחלת הסכרת היא מחלה קשה, מבחינת הצורך בטיפול והתייחסות יום יומית. זו מחלה שמחייבת אותנו לזכור אותה, כאשר כל ניסיון להתעלם עלול לעלות ביוקר.
זו מחלה שקשה להכיל בכל גיל, אבל בגיל ההתבגרות הרבה יותר מזה!
בגיל שבו אנחנו כל כך עסוקים בגוף, באיך אנחנו נראים, בכל השינויים הנוספים שעוברים על הגוף, בהתפתחות הבריאה של הנשיות/ הגבריות. באיך אנחנו נראים ואם אנחנו מוצאים חן/ מושכים.
לתוך כל זה נכנס "קלקול". אני מניחה שביתך עסוקה בשאלות הקשורות לקלקול הזה, ויש נטיה מובנת לנסות להתעלם, להכחיש. אם לא נתעסק אם זה, זה פשוט יפסיק להיות.
בעיקר כאשר הנזק לא מורגש באופן מיידי.
רובד נוסף של ההתנגדות לטיפול הוא סביב הצורך למרוד. צורך בריא ונכון כשלעצמו, שמאפשר לנער/ה להפרד מהקן ולבנות את העצמאות שלו. מול היציאה מתלות לעצמאות- הטיפול בסכרת מחזיר אותנו לתלות- תלות בטיפול, תלות במטפלים, וקושי חזק מול ההורים שדואגים מאד ו"יושבים לנו על הראש" בכדי שנשתף פעולה.
ברוב המרכזים לטיפול בסכרת (ואני מקווה שאתם מחוברים לזה) יש מטפלים גם בתחום הרפואי וגם בתחום הפסיכולוגי, במטרה לסייע בהבנה, קבלה ויכולת לניהול המחלה.
אני מציעה שביתך תעזר בליווי של מטפל/ת מטעם המרכז לטיפול בסכרת, ולנסות כיוון של העברת האחריות לניהול המחלה אליה כנערה בוגרת. המסר שהייתי מעבירה הוא- מי מנהל את מי: המחלה אותי או אני את המחלה.
בהצלחה ושנה טובה
טל
|
השב
