מגוון שירותים פסיכולוגים במקום אחד

יש לי שני בנים בגיל ההתבגרות. בסה"כ הם ילדים טובים, מגיעים לבית ספר, לומדים ואין בעיות מיוחדות איתם אבל אני מרגיש שאין להם כבוד אלי ואל אישתי. לא מעניין אותם לשמוע את דעתנו, נראה שהחברים שלהם חשובים הרבה יותר והרבה פעמים יש "גלגולי עיניים" וצחקוקים כשאנחנו מדברים על דברים ערכיים. אחד מהם גם מאוד אוהב בזמן האחרון לדבר על הדעות הפוליטיות שלו שהם מנוגדות לשלנו. זכותו לחשוב אחרת כמובן אבל הוא עושה את זה בצורה מאוד מזלזלת כאילו זה שאנחנו חושבים אחרת זה בגלל שעוד לא "התפתחנו" לרמה שלו!
אנחנו שנינו מאוד פגועים מהמצב, אלו ילדים שעד גיל ההתבגרות היו מאוד קשורים אלינו ונתנו לנו הרבה כבוד והערכה.
איך אפשר להחזיר את המצב לקדמותו?

תודה רבה מאוד, אביאל ורחלי.

שלום רב,

אכן בגיל ההתבגרות מתרחש תהליך של נפרדות מההורים. על המתבגרים "מוטלת המשימה" להגדיר את עצמם באופן נפרד ונבדל מהוריהם, כאישיות בפני עצמה. בגיל הזה אכן קבוצת השווים נהפכת לחשובה ביותר אך עדיין ההורים מהווים דמויות מפתח בהתפתחותם. תהליך הנפרדות מלווה ב"מרד המפורסם" של גיל ההתבגרות -מה שאתם מתארים פחות או יותר. חשוב שתבינו כי חלק ממה שעובר על הילדים שלכם הוא טבעי ונכון. חשוב שבגיל שלהם יהיו להם קבוצת חברים וכו'. אני מבינה את הכאב שלכם שהם לא מקשיבים לערכים שלכם,  אבל חשוב שתדעו זה חלק מתהליך ההתבגרות הנכון עבורם.  כמו כן יתכן כי חלק מהדברים שאתם אומרים כן מופנמים ואולי גם צריך לחשוב על הדרך שבה אתם מעבירים את הדברים (האם בצורה ביקורתית? בצורה הוראה? בצורה של פתח לחשיבה?)..לגבי הבן שמזלזל חשוב להגיד לו שיש דרך להגיד את הדברים וכן לסמן לו גבול. יחד עם זאת כמובן לעודד אותו לחשיבה עצמאית וביקורתי. אני מציעה לכם לקרוא ספרים בנושא גיל ההתבגרות כמו למשל "עוף גוזל" של עלי כ"ץ וכו'. ומילה לסיום- אני מבינה את הפגיעה שלכם אך דעו לכם כי אם הילדים שלכם לא היו מורדים בכם הדבר היה מעורר דאגה רבה..

בברכה,
חמדת שמואלי שירם