שלום גדי,

ייתכן שהבלאקאוטים הללו הם אכן תוצר של סטרס (מתח, לחץ) בעקבות הארוע.
עולות כמה שאלות חשובות בהקשר למצבך - כמה זמן עבר מאז הארוע הטראומתי? האם ישנן תופעות נוספות כמו חלומות/סיוטים, כמו המנעות ממצבים מסוימים, כמו מצב רוח ירוד וכד'.
אצל רוב האנשים שחווים טראומה קשה מתרחשת החלמה טבעית, אך במידה ומתקיימים מספר סימפטומים במשך תקופה של מעל חודש, רצוי מאד לפנות לטיפול פסיכולוגי כיוון שייתכן ומדובר בתסמונת פוסט-טראומתית. מדברייך לא נשמע שאתה סובל מהתסמונת הזו, אך חשוב שתבדוק את עצמך על ידי קריאה ובדיקה עצמית:
http://www.natal.org.il/?CategoryID=234

לסיכום, ייתכן בהחלט תופעות שונות כמו זו שתיארת בעקבות ארוע טראומתי. תופעות כאלו יכולות לחלוף עם הזמן. חשוב לחזור לשגרת חיים הכוללת פעילויות שונות, קשר עם אנשים קרובים ולמעשה, השבת תחושת הבטחון. במידה ואתה מרגיש כי הארוע מטריד אותך, נסה לשתף אנשים קרובים ולספר על מה שארע, פעם אחרי פעם, לפרטים. עם זאת, במידה ואתה מרגיש שקשה לך לעשות זאת, אתה יכול לפנות לייעוץ או לטיפול פסיכולוגי.

בהצלחה,
רחלי

שלום דקלה,

ממה שאת מתארת נשמע שפיתחת קשר של אמון במסגרת הטיפול ובתוכו הצלחת להביא את החלקים הכואבים מן העבר. התופעה שתיארת, של חלומות ותמונות ממה שעברת, עשויה להיות עיבוד של הטראומה מהעבר, עיבוד שיכול וצריך להיעשות ביחד עם המטפלת. דווקא בתקופה הזו חשוב שלא תישארי לבד ושכן תהיי במסגרת טיפולית מכילה ותומכת. החלומות והתמונות צריכים את המקום שלהם במסגרת טיפול, כך תוכלי לחזור ולספר את מה שאירע, מה שמטריד וכואב ועם הזמן (שבו תשתפי, תקבלי תמיכה ומסגרת מכילה) תרגישי טוב יותר.
לעיתים יש תקופות לא קלות בטיפול, אבל הן עתידות להביא לתחושת הקלה. אני לא יודעת איפה ואצל מי את מטופלת ולא יכולה לדבר בשם כל המטפלים, אך בהנחה שאת במסגרת טיפולית טובה ומכילה, ההמלצה שלי היא לחזור לטיפול.

בהצלחה!
רחלי

שלום רעות,

השמחה על כך שגלעד חזר היא כה גדולה, וכן הדאגה לו. השאלה שלך במקומה, האם יצליח לשקם את חייו ולחיות בצורה נורמטיבית עכשיו שחזר לארץ מולדתו.
יש הרבה מאד מקרים של פדוי שבי בישראל לצערנו. אפשר ללמוד מתוך הסתכלות עליהם מה יכול להיות עם גלעד שליט. יש אנשים ששיקמו את חייהם (רכשו מקצוע, מתפרנסים, הקימו משפחה וחלקם היום כבר סבים..) ויש אנשים מהם שסבלו וסובלים מתסמונת פוסט-טראומתית או מהפרעות אחרות הקשורות באופן ישיר או עקיף למה שעברו בשבי.
כפי שהינך רואה, אין תשובה חד משמעית אך שאלת על סיכוי ואפשר להבין שיש סיכוי ואף סיכוי גדול. גלעד שליט מרשים כאדם בעל חוסן נפשי, בעל מערכת תמיכה משפחתית וחברתית טובה וכל אלו יחד מגדילים את הסיכוי שיצליח.

חג שמח,
רחלי

טל שלום,

אין ספק בכך שעברת טראומה קשה ביותר, אובדן אחיך הצעיר והאהוב.
הטראומה היא בעלת ממדים רבים - הן ברמה האישית שלך כשאיבדת את אחיך, אך גם ברמה המשפחתית - לא רק שמדובר בכאב שמשותף לכולכם, אלא שההורים הפכו להיות אנשים שזקוקים לתמיכה ולעזרה וייתכן שאיבדת גם את חוזקם ואת תמיכתם בך.
לצערי, אין לי תשובה לגבי הלימודים - אני חושבת שאת זקוקה לעזרה בקבלת ההחלטה שמבוססת על הבנה עמוקה יותר של מצבך הנפשי ומצבך הכללי. ייתכן שזוהי ההחלטה הנכונה שתעזור לך לשקם חלקים בריאים בתוכך, או שזהו מקור לחץ שרק יחמיר את המצב. אין תשובה חד משמעית ללא הבנה יותר מעמיקה של אישיותך ומצבך הנפשי. האם פנית לעזרה מאז המקרה המצער? אני ממליצה בחום לפנות לקבלת טיפול נפשי (יש אפשרות לטיפול פרטני ואני מכירה קבוצות רבות שמתחברות דרך אותו נושא של אובדן בן משפחה קרוב טרם עת). כמובן שטיפול יוכל לעזור בקבלת החלטה ספציפית זו אבל אני מאמינה שאת זקוקה לכך מעצם מה שאת עוברת.
חשוב שתבדקי טוב עם עצמך, בעזרת איש מקצוע, למה את זקוקה כעת. תוכלי לקבל את המקום שלך לפרוק, לשתף, לכאוב, להתעצבן, להיות מטופלת ולא רק מטפלת ומנחמת.

בברכה,
רחלי

שלום לירון,

צר לי שנאלצת ונאצלתם לעבור אובדן כזה גדול, אובדן שאני מניחה שהגיע לאחר תקופה מסוימת של חלומות, תקוות וציפייה לילד. אני מבינה שהיית בנקודה בחיים שבה כן רצית ילד ולכן אני מניחה שהרצון הזה קיים בתוכך. נשמע שהרציונל של בעלך מושתת על כך שאת כן רוצה ילד, רק שאת נמנעת מכל מה שקשור בנושא בגלל הטראומה שעברת.
אני חושבת שאת צריכה לבדוק אם עצמך האם ההמנעות מהנושא כרגע קשורה רק לפחד ולחרדה או שמשהו בך השתנה, שאולי את לא רוצה ילד כרגע. אולי הכיוון הזה יעזור לך לראות מה נכון יותר עבורך.
לא הייתי ממליצה להכנס להיריון מתוך "לזרום עם זה", אבל גם לא הייתי ממליצה להמנע יותר מדי מהנושא ולכן אני חושבת שהעצה שלי אלייך היא ללכת למספר מפגשי ייעוץ עם פסכולוג/ית שבהם תוכלי לבדוק מאיזה מקום בתוכך את נמנעת כרגע מהנושא ומה נכון עבורך כרגע.
לירון, הנושא איתו את מתמודדת אינו פשוט. זהו אולי אחד מהנושאים הכי רגישים היות והוא כ"כ מרכזי בחיים, רגיש ועדין. הוא מערב את הנפש ואת הגוף, את התקוות שלנו, הציפיות וגם הפחדים. תנסי לחלוק, עם איש מקצוע או עם חברה טובה, קצת יותר מהמורכבות שאת מרגישה. אני מאחלת לך בהצלחה והרבה בריאות,

רחלי

שלום נופר,

הדילמה שאת ניצבת מולה אינה פשוטה, ולצערי אין זה מקומי לומר לך מה עלייך לעשות.
כל אדם חי בתוך קונטקסט מסוים, וצריך לעשות בחירות שיתאימו במידה מספקת לעולמו הפנימי, ולא רק החיצוני. עם זאת, איני יודעת במה את מסתכנת ומה "כדאי" לעשות.
מה שכן אוכל לומר לך, זה שמתוך דברייך, נשמע שאת לא רגילה לקחת מקום לעצמך. מקום זו הגדרה מאד רחבה, ורק את תוכלי להחליט כמה את לוקחת מקום ובאיזה אופן. את מבקשת סליחה שמא הארכת ואני לא חושבת שהארכת כלל. ייתכן שבאותו אופן נראה לך שאת לוקחת יותר מקום ממה שבאמת.
כשילדה עוברת ניצול מיני, נלקח ממנה המקום. המקום של התמימות, של הילדות, של גילוי המיניות בזמן המתאים והנכון עבורה. הדבר החשוב שעלייך לדעת ולנסות לשנן ולהפנים: מגיע לך המקום שלך, תחושת הבטחון שלך (עם ובלי קשר ליום נישואין, המסמל כניסה לחיים חדשים, התבגרות, ביסוס משפחה משלך עם ערכים החשובים לך).
כמובן שהדבר אינו פשוט. האם אי פעם היית בטיפול? היות ועברת טראומה בילדות והיות ומשפחתך פעלה בצורה שפגעה בך ועדיין פוגעת, הייתי ממליצה מאד להיעזר. המצב בעבר ולצערי גם הנוכחי הוא העדר תמיכה ממשפחתך במה שקשור בנושא כאוב זה ומגיע לך מקום שבו תוכלי לקבל תמיכה וחיזוק סביב עניין זה.
לסיום, אני שמחה לשמע שאת מתחתנת עם אדם שאת מרגישה שהוא מדהים, שידעת לבחור מישהו שטוב לך ושאיתו תוכלי ליצור משפחה שתעוצב כרצונכם.

בהצלחה,
רחלי

שלום גל,

ההתנהגות שאת מתארת אינה מוזרה כלל. תופעה טבעית היא שאחרי טראומה אדם רוצה לעבד אותה. דווקא הטראומות שלא מעובדות עשויות ליצור בעיות בהמשך ולך יש נטייה טבעית לעבד את הטראומה וזה חשוב. מה זה עיבוד טראומה למעשה? בזמן טראומה הגוף והנפש עוברים מעין "הלם" ולאחר מכן יש צורך לפרוט את מה שקרה על ידי דיבור, היזכרות, שיתוף וקבלת תמיכה. כך הטראומה "מתרככת" ומתקיימת כחלק מכל הזכרונות שלנו.
הנטייה שלך לחזור למקום בו ארעה הטראומה, לדבר עם אדם קרוב שיודע מה עברת כי היה שם, החזרתיות שבהתנהות - כל אלו מהווים חלק מעיבוד הטראומה. עם זאת, אני חושבת שאם לאחר חודש את עדיין מרגישה אותו דבר, ייתכן מאד שאת זקוקה להתערבות מקצועית (יכולה להיות קצרה וממוקדת) לצורך עיבוד הטראומה. שימי לב לעוד תופעות: האם מצב רוחך משתנה? האם את מפוחדת יותר? עצבנית יותר? במידה ולאחר חודש עדיין מתקיימים שינויים משמעותיים בהרגשתך ובהתנהגותך, אנא פני להתערבות מקצועית.
לסיום, בחרת שלא לפרט מהי הטראומה שעברת, אך אם מדובר בטראומה קשה, מסכנת חיים, אלימה וכד' אני מציעה לפנות לעזרה מהר יותר כיוון שככל הנראה את זקוקה לרשת תמיכה רחבה יותר ומכילה יותר.

בברכה,
רחלי

שלום לך רות,

צר לשמע שעברת כל כך הרבה בחייך ומרשים לשמע שהצלחת להיעזר לאורך השנים, למצא תמיכה ומקום שבו את יכולה לחשוב, להרגיש, ללמוד על האופן שבו הדברים השפיעו עלייך.
מתוך דברייך עולה כי את חווה כאב רב ומתמודדת עם רגשות חזקים של פחד וחרדה. אני מאמינה שבזכות כך שאת מחפשת את הדרך להרגיש טוב יותר, שאת לא מזניחה את החלקים שזקוקים כ"כ לטיפוח ולהזנה (רגשית), את תמצאי הקלה כפי שמצאת עד היום במידה רבה.
העלית שאלות מעניינות ודי "פילוסופיות", שאלות שיכולות לקבל תשובות שונות ואין "אמת" אחת לגביהן. בגלל ששאלת לדעתי, אענה לך כמובן. אני מאמינה שהרגשות שלנו מאד קשורים לעבר, אך לא רק. ייתכן שאדם שחווה ילדות שלווה ומאושרת יחווה בחייו הבוגרים מצוקה מסיבות שונות ומגוונות. לשאלתך השנייה, אני מאמינה שאפשר לשנות, להקל, למצוא את המקומות בתוכנו וגם מחוצה לנו שיכולים לגרום לנו להרגיש שלווים יותר, שלמים יותר ואף אופטימיים יותר. העלית נקודה מאד יפה וחשובה - כדי לחיות אחרת, בצורה רגועה ונעימה יותר, חשוב מאד לנסות לתת לעצמנו דבר חשוב ביותר - קבלה עצמית. אני מאמינה שאת בתוך תהליך, באמצע הדרך ושכן תוכלי להגיע למימוש הרצונות והיכולות שלך.
במסגרת טיפול אפשר לעבוד על כל אלו, וכן לעבוד על משימות ויעדים קונקרטיים שעשויים לגרום לך לרגעי אושר.

מאחלת לך להמשיך בדרכך,
רחלי