שלום מרגלית,
אני מבין את דאגתך. נראה שבנך עבר חוויה מפחידה שזיעזעה את העולם הבטוח שהיה רגיל אליו, ובעקבות זאת הוא מראה שינויים משמעותיים בהתנהגותו. את מתארת סימפטומים של המנעות שמאוד נפוצים לאחר אירוע טראומטי. האם יש לו גם חלומות/סיוטים/מחשבות על אירוע הנפילה או על גן שעשועים או שהוא משחזר את האירוע במשחק? האם את רואה אצלו איזו דריכות מוגברת שלא היתה קודם וגורמת לאי-שקט או לקשיי שינה/ריכוז או יותר התפרצויות זעם? אם התשובה לשתי השאלות חיובית אז הוא אולי באמת סובל מהפרעה פוסט-טראומטית שדורשת טיפול כבר עכשיו.
קיימים הבדלים בין ההשפעות של טראומות על ילדים ומבוגרים. אצל ילדים עשויים להופיע חלומות בלהה, המתפתחים תוך שבועות ספורים לסיוטים על מפלצות, הצלת אחרים או איום על חייהם או על חיי אחרים קרובים. אצל ילדים אין בד"כ תחושה של 'שחזור העבר', ובמקומה נעשה שחזור הטראומה באמצעות משחק דמיוני חוזר ונשנה. ילדים לא מדווחים בד"כ על המנעות או איבוד עניין בפעילויות מסויימות, אך דיווח על כך יכול להיעשות על ידי מבוגרים קרובים (כמו שאת מדווחת). התחושה ש'החיים עשויים להסתיים בכל רגע' האופיינית למבוגרים שעברו אירוע טראומטי, מתבטאת אצל הילדים בצורה אחרת: הם עשויים לחשוב שהם אף פעם לא יהיו מבוגרים או לחזות אירועים שליליים עתידיים. תלונות סומטיות שכיחות אצל ילדים הן כאבי בטן וכאבי ראש.
מצד אחד אני מבין שכבר עבר יותר מחודש מאז הפציעה, שזה זמן משמעותי. מצד שני, הורדתם לו את הגבס לא מזמן. יכול להיות שכל עוד היה לו גבס גם אתם לא חשבתם ללכת איתו לגן שעשועים, ולכן ההמנעות התחילה רק לאחר הורדת הגבס. אם זה המצב, אפשר עוד לחכות קצת ולנסות לטפל בזה בעצמכם (ואם זה לא מצליח, לפנות לעזרה). אתם יכולים לנסות תכנית של "חשיפה הדרגתית" לגן השעשועים. למשל אתם יכולים פעם אחת רק ללכת איתו לסיבוב בגן השעשועים מבלי להציע לו לעלות על שום מתקן (אם הוא יוזם, אז לשתף פעולה). פעם שניה תעודדו אותו (בעדינות) לעלות על מתקן קליל ולא מפחיד לזמן קצר וזהו (אם יבקש להמשיך, אז שוב לשתף פעולה, אבל לא להציע בעצמכם מתקן נוסף). וכך להמשיך בהדרגה, עד שבשלב הסופי להציע לו לעלות על המתקן שממנו נפל (דרך אגב, באופן כללי אני ממליץ לבצע את החשיפה הזו כמה שיותר סמוך לאירוע הטראומטי, גם אם יש גבס על הילד. זה בדיוק כמו שמעלים טייסים שעברו תאונת טיס לאוויר כמה שיותר מהר) . התגובה שלכם ההורים מאוד משמעותית. חשוב שתראו לו שאתם לא מפחדים שייפול ואתם רגועים ובטוחים. חשוב גם שתרגיעו אותו ותגידו לו שאתם שומרים עליו כדי שלא יפול שוב. אחד מהקשיים הגדולים של ילדים לאחר פציעה, זה ההתנפצות של התחושה שהם בטוחים ומוגנים לגמרי שהוריהם איתם. הם עשויים להרגיש שהמבוגר הגדול שסמכו עליו קודם בעצם לא יכול להגן עליהם והם חשופים לבדם לסכנות העולם. זו כמובן תחושה מפחידה לילד. לכן חשוב לבסס אצלו את התחושה שאתם עדיין שומרים ומגנים עליו.
בהצלחה (עם גן השעשועים ועם כתה א'...),
ערן שדה

שלום אסף,
אני מבין שיש לך הרבה יכולות וכישורים ובכל זאת אתה לא מצליח מבחינה תעסוקתית וחברתית. זה בטח מאוד מתסכל ומתיש. אני שומע גם שאין לך למי לפנות עם הקשיים והמועקות, ובטח זה משאיר אותך עם תחושת בדידות מייסרת.
לפי שאלתך על מחשבות מתקנות ועיוותי חשיבה אני מבין שאולי היית בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (או שקראת על זה). קודם כל, זאת לא משימה קלה לשנות דפוסי חשיבה והתנהגות שהשתרשו במשך שנים רבות. שנית, זה מאוד קשה לשנות את הדפוסים האלו כאשר אתה נמצא באותה סביבה שכנראה הובילה לדפוסים האלו (בית הוריך). בנוסף, למרות שאני מאוד מאמין בטיפול קוגניטיבי-התנהגותי (ומתמחה בין היתר בטיפול כזה), במקרה שלך, כאשר אין סימפטום ממוקד של חרדה/דיכאון/טראומה (אולי יש דיכאון ולא פירטת את זה) אלא יותר קושי כללי במערכות יחסים ובתפקוד תעסוקתי, שמתקשר לקשיים בילדות, יתכן שמתאים יותר טיפול פסיכו-דינמי, שיעבד את הקשיים שחווית במהלך החיים, את היחסים שלך עם הוריך ואת היחסים שלך כיום.
כפי שכתבתי ליעל שהאישיות שלנו מושפעת מאוד מהילדות, כך גם מערכות היחסים שלנו ובמיוחד מערכות היחסים הזוגיות מושפעות מהמודל הראשון שלנו לקשר זוגי – היחסים בין הורינו. כילדים אנו לומדים על אהבה רומנטית מהמקום הקרוב ביותר אלינו – האהבה בין הורינו. כאשר אהבה כזאת לא קיימת (או קיימת במנות קטנות מדי) או לא באה לידי ביטוי (בחיבוקים, נשיקות ושינה משותפת), אנחנו עשויים להיות ספקניים לגבי הסיכוי שקשר זוגי יכול לעבוד, שמישהי באמת תאהב אותנו ושגם אם כבר נאהב מישהי והיא תאהב אותנו זה ישרוד ולא יעלם יום אחד. בקיצור, זה עשוי לגרום לכך שנגיע לקשר זוגי עם הרבה ספקות וחששות ולפעמים זה מפריע כבר בשלב של יצירת הקשר. כמובן, זה לא אומר שאין תקווה, ובטח שזה לא אומר שכל ילד של הורים גרושים סופו להתגרש גם. יש לנו הרבה הזדמנויות במהלך החיים לעשות שינויים, בעיקר מתוך קשרים חדשים שיש בהם משהו חדש, משהו שמעורר תקווה.
בנימה אופטימית זו, אני מאחל לך שגם לך תהיה התחלה חדשה ומלאת תקווה!
ערן שדה

שלום יעל,
אני מבין ממה שכתבת, שאת סובלת שנים רבות ממצוקה חברתית משמעותית ושאת חשה בודדה וחסרת בטחון. נראה שאת מאוד מעוניינת בקשרים חברתיים ובקשר זוגי, אבל לא בדיוק יודעת איך ליצור קשרים כאלו ולתחזק אותם.

כמו שאולי למדת בקורסים בפסיכולוגיה בלימודים, כמעט כל התיאוריות הפסיכולוגיות מאמינות שהאישיות מתעצבת ברובה בילדות (בעיקר המוקדמת) ושהיכולת הבינאישית שלנו מאוד מושפעת מהקשרים הראשוניים עם הדמויות המטפלות (לרב ההורים). גם אני רואה יום יום עדויות לכך בקליניקה. לפיכך, אני בהחלט חושב שיש קשר בין האלימות המילולית שספגת בילדותך לבין הקשיים הבינאישיים שלך. יכול מאוד להיות שאת מתקשה לתת אמון באנשים, מכיוון שאת חוששת שיפגעו בך כפי שפגעו בך בבית.

אמנם אלימות מילולית לא נחשבת לאחד הגורמים שיכולים ליצור הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD), מכיוון שהגורמים כוללים רק מקרים של איום של מוות או פציעה משמעותית או איום על השלמות הפיזית של האדם או של אחרים. אבל כולנו יודעים שיש עוד אירועים (שלא עונים להגדרה זו) שיכולים להיות טראומטיים עבורנו, כמו גירושים, פיטורים מעבודה או השפלה פומבית. לפיכך אני מגדיר אירוע טראומטי כאירוע חיים קיצוני, שיש לו תגובות רגשיות וגופניות שיש להן השפעה מתמשכת (כמו קשיים רגשיים או חברתיים). לפי הגדרה זו גם אלימות מילולית כפי שחווית נחשבת לטראומה, שנהוג לכנות אותה "טראומה מצטברת" – כלומר שורה של אירועים מעיקים (או מצב מתמשך) בעלי השלכות רגשיות מתמשכות.
במקרים קיצוניים אלימות מילולית ופגיעות חוזרות בילדות עשויים לגרום להתפתחות של "הפרעת אישיות", אשר בין היתר פוגעת מאוד בתפקוד החברתי והתעסוקתי.

אני ממליץ לך בחום לפנות לטיפול פסיכולוגי גם כדי לעבד את מה שעברת בבית בילדותך, אבל בעיקר על מנת להתמודד עם הקשיים החברתיים שלך כיום. טיפול יכול לסייע לך לפתח בהדרגה אמון באנשים, לשפר את הביטחון העצמי שלך ולפתח את כישורייך החברתיים.
בהצלחה בלימודים ובתחום החברתי,
ערן שדה

שלום לך,
אני לא יודע יותר מדי על הקשיים שלך בצבא (כי לא כתבת), אבל אני מניח שהשירות לא קל לך.
האבחנה שאתה מתאר שנכתבה לך בתיק היא מאוד כללית ולא אומרת יותר מדי. להערכתי זה ניסוח כללי שכותבים להרבה חיילים עם מצוקה וקושי להתאקלם במערכת הצבאית.
ישנה אבחנה בספר האבחנות הפסיכיאטרי (DSM) שנקראת "הפרעת הסתגלות" (שגם היא מאוד כללית). הפרעת הסתגלות מאובחנת כאשר לאחר הופעתו של גורם לחץ מתפתחים סימפטומים התנהגותיים או רגשיים, שנמשכים לפחות 3 חודשים. הסימפטומים יכולים לבוא לידי ביטוי בפגיעה בתפקוד החברתי או תעסוקתי, או בתחושת מצוקה גבוהה מהצפוי (ביחס לגורם הלחץ). גורם הלחץ הזה יכול להיות תאונה, פרידה מבת זוג, פיטורים מעבודה, עבודה חדשה ומעיקה וגם שירות צבאי. חיילים רבים מתקשים להסתגל למערכת הצבאית הנוקשה ומפתחים קשיים רגשיים שונים במהלך השירות.
לעיתים ניתנת אבחנה ספציפית יותר של "הפרעת הסתגלות עם הפרעות התנהגות". הכוונה שהסימפטום הדומיננטי הוא הופעת התנהגות שאינה תואמת נורמות חברתיות או מפירה את זכויות האחר, כמו וונדליזם, נהיגה פרועה, קטטות וכן הלאה.
אתה צריך לקחת בחשבון שכנראה לא עשו לך בירור פסיכיאטרי או פסיכולוגי מעמיק בצבא, ולכן לא הייתי מסתמך על האבחנה הזו כדי להבין מאיזו בעיה בדיוק אתה סובל. אם אתה סובל מקשיים רגשיים (לחץ, מתח, חרדה, דיכאון וכו') תשקול לפנות לעזרה מקצועית (של קב"ן בצבא או פסיכולוג באזרחות) על מנת לקבל סיוע ואולי גם אבחנה יותר מפורטת.
מקווה שתתגבר על הקשיים ותצליח,
ערן שדה

שלום לך,
קודם כל, מזל טוב על לידת הבן! אני מתאר לעצמי שלאור הבעיה הרפואית שאת סובלת ממנה, ההריון והלידה לא היו טריוויאלים ולוו בחששות רבים שאכן התממשו בלידה הקשה שהיתה לך.
מכיוון שלידה היא אירוע שיש בו סכנה ממשית לחיים של היולדת ושל היילוד, היא בהחלט עונה להגדרה של מאורע שעשוי לגרום לעיתים להפרעה פוסט-טראומטית.
במחקר שבדק500  נשים 4-6 שבועות לאחרי הלידה, דווחו 33% מהנשים על לידה טראומטית, לפחות 30% סבלו מחלק מהתסמינים של הפרעה פוסט-טראומטית ו-5.6% מהיולדות ענו לקריטריונים המלאים של הפרעה פוסט-טראומטית (PTSD). הסימפטומים כללו סיוטי לילה, מחשבות חוזרות ומעוררות חרדה על הלידה, עצבנות, קושי לתפקד ולעיתים פחד מלידה חוזרת עם בקשה ללדת בניתוח קיסרי או עד כדי הימנעות מהריון נוסף.
בין הגורמים שקשורים להתפתחות תסמינים פוסט-טראומטיים לאחר לידה היו כאב בשלב הראשון של הלידה, תחושת חוסר אונים במהלך הלידה, קושי בתמיכה של בן הזוג ואינטראקציה שלילית עם הצוות המטפל בלידה.
אחת הבעיות בהפרעה פוסט-טראומטית היא שגירויים מסוימים שקשורים לאירוע הטראומטי, יכולים לעורר את תסמיני החרדה ולגרום למצוקה נפשית. לכן לעיתים התינוק עצמו מעורר זכרונות מהחוויה הטראומטית, וכתוצאה מכך עשויה להיות פגיעה מסוימת בקשר עם התינוק.
את יכולה למצוא מידע נוסף על הפרעה פוסט-טראומטית בעקבות לידה במאמר הבא:
http://www.hebpsy.net/articles.asp?id=1670

גם את מתארת סימפטומים של הפרעה פוסט-טראומטית – זכרונות וחלומות על הלידה, המנעות מלדבר על הנושא עם אנשים אחרים ופחד עד כדי המנעות מהריון נוסף בעתיד.
בחלק גדול מהמקרים, הזמן עושה את שלו והסימפטומים חולפים זמן מה לאחר הלידה הטראומטית. אבל את מתארת שהסימפטומים נמשכים כבר 4 חודשים, שזה די הרבה זמן. לכן אני כן ממליץ לפנות לקבלת עזרה מקצועית. טיפול פסיכולוגי יכול בהחלט להפחית את העיסוק בזיכרונות האלו. אם את מרגישה שזה פוגע בקשר שלך עם התינוק, אז חשוב מאוד שתפני לעזרה בהקדם האפשרי, מכיוון שזה כמובן שלב משמעותי בהתפתחות של בנך.
עד שאת פונה לטיפול, אני יכול להמליץ לך לנסות דווקא כן לדבר עם אנשים (שאת מרגישה נח איתם) על הקשיים שלך ועל הזכרונות שלך מהאירוע. אחת הסיבות לכך שהזיכרון לא חולף וכל כך מטריד, היא שקיימת המנעות מלדבר ולחשוב על הנושא, וכך לא מתאפשר עיבוד רגשי של המאורע הטראומטי.
שוב מזל טוב, ואני מאחל לך שתתגברי על החוויה הקשה שעברת ותהני מהתוצאות החיוביות שלה, כלומר מבנך המתוק והמקסים.
ערן

שלום לינה,
צר לי לשמוע על התאונה שעברת. אני מתאר לעצמי שזו היתה חוויה מאוד מפחידה, שהיה בה פוטנציאל לפגיעה הרבה יותר חמורה, אך למזלך יצאת ממנה ללא פגיעה פיזית. יחד עם זאת, גם תאונות שמוגדרות קלות ואין בהם נפגעים בנפש או פציעות משמעותיות, מביאות לעיתים קרובות להשלכות נפשיות משמעותיות על המעורבים בתאונה.

התגובה המיידית של רוב האנשים לתאונת דרכים כוללת פחד, בהלה ודריכות של הגוף. זו תגובה נורמלית למצב שאינו נורמלי, מכיוון שהתאונה באמת היתה עשויה להיות מסוכנת ולאיים על שלמות גופך. לעיתים קרובות תגובת הלחץ ממשיכה גם לאחר התאונה וגם זה נורמטיבי, מכיוון שלגוף ולנפש לוקח זמן להתאושש מאירוע קיצוני כזה ולחזור לשגרה. אצל מרבית האנשים מתרחשת החלמה ספונטנית לאחר מספר ימים או שבועות. אבל אחוז מסוים לא מחלים לבד ומפתח הפרעת דחק פוסט-טראומטית (PTSD). מחקרים שונים מעריכים שבין 10 ל-45 אחוז מהאנשים שנפצעו בתאונת דרכים מפתחים סימפטומים של פוסט-טראומה. לעיתים גם אנשים שלא נפצעו בתאונה מפתחים פוסט-טראומה. ישנם הסברים שונים מדוע חלק מפתחים וחלק לא (העדר תמיכה חברתית מספקת, טראומה קודמת, תקופת לחץ לפני התאונה ועוד).

את מתארת סימפטומים שאופיניים לפוסט-טראומה – התאונה נחווית שוב באופן בלתי נשלט (על ידי חלומות. לפעמים יש גם פלאשבקים, מחשבות רבות על התאונה או מצוקה ועוררות סביב דברים שמזכירים את התאונה), המנעות (מנהיגה. יש שנמנעים גם מאנשים שהיו בתאונה או מהמקום שבו היתה התאונה, או מלחשוב על התאונה) ועוררות יתר (עצבנות. לעיתים מופיעים גם קשיי שינה וריכוז). זה לא בהכרח אומר שאת סובלת מ-PTSD, יכול להיות גם שזו צורה תת-קלינית של האבחנה (חלק מהסימפטומים).

לכן אני חושב שבמצב שאת מתארת ועם הסבל שזה גורם לך, מומלץ שתפני לקבלת עזרה מקצועית (פסיכולוגית). ככל שהטיפול נעשה סמוך יותר לאירוע, סיכויי ההצלחה של הטיפול עולים והטיפול מתקצר. הטיפול המומלץ לפוסט-טראומה הינו טיפול קוגניטיבי-התנהגותי.

בכל מקרה, את בסדר, המצב אינו באשמתך, את פשוט עברת אירוע מפחיד, והנפש שלך זקוקה להרגעה על מנת להתאושש ולחזור לתפקוד מלא כמו קודם.

מאחל לך התאוששות מהירה,
ערן שדה

שלום אילן,
אני מבין שאתה סובל שנים רבות, ואני שמח לשמוע שלא נשארת עם המצוקה לבד (כמו חלק מהאחרים) ופנית לקבלת עזרה, שבאמת הקלה עלייך, ושרב הסימפטומים חלפו.
אני מאוד מבין את הדאגה שהתעוררה אצלך עכשיו לבן שלך. אני חושב שזו דאגה טבעית ונורמלית לחלוטין. אני לא חושב שיש אמא או אבא של חייל המתגייס לקרבי שלא מתחילים לדאוג. חוסר השקט גם הוא טבעי ומלווה לפעמים את כל השירות הצבאי של הבן.
לפיכך, כל עוד מדובר באותה דאגה אבהית וחוסר שקט כאשר הוא לא מתקשר זמן מה או באמצע פעילות או קו, אני חושב שאתה לא חייב לפנות לעזרה. אם לעומת זאת, אתה מרגיש שהתחושות הללו מלוות אותך כל הזמן ומפריעות באופן משמעותי לתפקוד שלך (בעבודה או במשפחה), או לחילופין יש חזרה של הסימפטומים הפוסט-טראומטיים (כמו חודרנות של סיוטים, פלשבקים ומחשבות רבות על אירועים שהשתתפת בהם; או המנעות מכל מיני פעילויות שעשית בעבר או פעילויות שמזכירות לך את הטראומה שעברת) אז אני חושב שמומלץ שתפנה שוב להתערבות טיפולית (שיכולה להיות קצרה) שתתן לך שקט ותרענן עבורך את הכלים שרכשת בעבר על מנת להתמודד עם הסימפטומים הפוסט-טראומטיים. מכיוון שכבר היית בטיפול שעזר לך, תשקול לחזור לאותו טיפול, מכיוון שזה עשוי להיות יותר קל ומהיר.
מאחל בהצלחה לך ושירות קל לבנך!
ערן שדה