אני בחור בעל קשיים מסויימים בדיבור.
אפשר להבין אותי, אך זה דורש זמן, סובלנות והרבה רצון טוב.
עברתי טיפול בדיבור, והמצב כיום הוא הטוב ביותר האפשרי, לדעת המומחית. הוא לא ישתפר.
בנוסף, אני מתמודד עם נכות פיזית.
אין לי קשרים חברתיים כלל.
האם לדעתך אוכל ליצור קשרים חברתיים? איך?.

הי גאולה,
אני בת 31, אחרי שתי מערכות יחסים רציניות בעבר ומערכת זוגית טובה בהווה. הקשר טוב אמוד ויש מחשבות על התמסדות, אני נהנית ומגורה בזמן יחסי המין אבל לא גומרת ומעולם לא גמרתי גם במערכות יחסים הקודמות. לבד אין לי בעיה ואני נהנית מהמיניות שלי, אז אני פשוט לא מבינה למה זה לא עובד?! ניסינו הכל, תנוחות, ספרים, חומרים ו... שום שינוי. אני ממש מיואשת... מה אפשר לעשות עוד?

היי שוב,

איזו שאלה חזקה, אם הייתי פוגשת ילדה כזו בת 10...  - הייתי אומרת לה שהיא לא אשמה, ושהיא יכולה להפסיק את זה...

גם אני בגיל 10 יכולתי לאמר לא...מה הבעיה?..

אני מבינה שאני לא אשמה, באמת, אבל אני לא נחה מהשאלה למה לא עצרתי?

קניתי את הספרים :0)..

תודה לך, יובל

היי,
אני לא בטוחה שהגעתי לפורום הנכון,אבל לאחרונה יש עניין שמטריד אותי קצת יותר מבדרך כלל.
אני לא בטוחה אם יהיה נכון להגדיר את זה כ'בעיה',כי אני עדיין בגיל ההתבגרות מה שיכול להסביר את הבלבול בכל הנוגע למיניות.

בכל אופן...
לאחרונה  אני מאד מבולבלת בנוגע לתחושות המיניות שלי.
אני נעה מקיצוניות אחת לאחרת.

בכל פעם שמתעוררים בי רגשות,תחושות,פנטזיות או מחשבות מיניות אני כביכול מאפשר לעצמי "להשאב" לתוך זה.
אחרי כמה שעות,אני מרגישה תחושת אשמה וגואל ש"נכנעתי" ליצר המיני שלי.
לפעמים אני יכולה להרגיש מאד טוב עם הגוף שלי,עם המיניות שלי,ולפעמים זה מתחלף בתחושות של שנאה עצמית גועל ואשמה...

אני מאד מבולבלת,
אני מרגישה נעה מקצה אחד לאחר,כשאני לא באמת מצליחה למצוא את האיזון בין השניים.
כשצד אחד בתוך הוא הנוקשה ודורש ממני לא להכנע ליצרים שלי,וצד אחר בתוך חי,וחושק ומרגיש...

אני בטיפול פסיכולוגי(בגלל דברים אחרים),
ליתר דיוק,התחלתי טיפול לפני חודש(4 מפגשים),
אבל..אני לא ממש מרגישה בנוח לדבר על הנושא הזה עם הפסיכולוגית,אני בכלל לא יודעת אם זה נכון ובסדר לדבר על זה.
מה גם שהיא דתייה,ואני לא בטוחה איך היא תקבל נושאים כאלו.
אני מפחדת שהיא תגרום לי להרגיש רע יותר בנוגע לכל מה שאני מרגישה,ובמקום לעזור לי לקבל אתזה(אני אמורה לקבל את זה?)תנסה לגרום לי לשנות את זה.


אני מתנצלת על כל החפירה כאן,
אני פשוט לא באמת יודעת איך אני אמורה להתמודד במצב כזה.
בד"כ,אני לא מפחדת לדבר על כלום,אבל הנושא הזה מביך מהרגיל...עבורי בכל אופן.

אשמח לשמוע תגובה,
תודה...

יש נושא שמעסיק אותי. אני מתנצל אם הוא אולי לא רלבנטי לפורום.
אז ככה:
במשך תקופה ארוכה הלכתי לפסיכולוגית.  היא עזרה לי מאוד. הערכתי אותה, והייתי קשור אליה.
זמן קצר אחרי סוף הקשר בינינו - היא נפטרה. (מאז שהיא מתה עברה כבר כמעט שנה).
מאוד קשה לי העובדה, שאני לעולם לא אראה אותה שוב.
אני זוכר היטב את כל השיחות שלנו, את כל הדברים שהיא אמרה, אפילו את החיוכים שלה - ואני לא מסוגל להאמין שהיא מתה. אני מבין את זה רציונלית, אבל לא יכול לקבל את זה.
ברצוני לציין, שבעקבות הטיפול שעברתי אצלה - עליתי על מסלול חדש, אותו אני עדיין חווה יומיום. אפשר לומר שזה בזכותה.
גאולה, אני תוהה אם תוכלי לנסות לעזור לי עם "הגוש הזה בגרון" - במובן הרגשי.
זה יעבור?.
איך את מציעה שאתמודד עם זה?.
האם בעקבות מותה של הפסיכולוגית, כדאי שאשקול להתחיל טיפול חדש?.

הי רוני

טבעי וצפוי שעם השנים והתייצבות הקשר, מה שהיה מגרה ומדליק הופך מוכר וידוע, ואיזה כייף שיש לנו דמיון, וזה נהדר שאת  משתמשת בו כדי לגרום לך הנאה.
מפריע לך שאת עם עצמך? גם קודם היית עם עצמך, כי בכל מקרה  כדי להנות בסקס  אנו צריכים ברגעים מסויימים להיות מרוכזים  וממוקדים אך ורק  בצרכים שלנו ובתחשות שלנו, למעשה כדי להנות באמת מסקס חייבים ברגעים מסויימים להיות אגואיסטים. אחרת אם נהיה ממוקדים בצד השני לא נהנה וסביר להניח שגם הוא לא.

לגבי שיתוף  בעלך, זו בחירה שלך ואת לא חייבת זהו חלק פרטי שמתרחש בתוך הראש שלך. , אם את מאוד רוצה  וזה  חלק מהפנטזיה, נסי לברר עימו בעדינות אם גם  הוא מפנטז..(סביר להניח שכן גם אם  לא יודה בכך  וזו זכותו לשמור על פרטיותו)  אולי ספרי לו שגם את, וכך בהתאם לתגובותיו תקראי את המפה ותראי אם כדאי לשתף.

הי יובל

בין השורות שאת כותבת אני קוראת את הכמיהה למחוק, להעלים, לרצות שזה לא היה בכלל, לנתק את הקשר להווה
ןבעיקר לנסות ולהחזיר לעצמך תחושה של  שליטה על גופך ותגובותיו,  אלא שזו בדיוק המשמעות הקשה של טראומה   -חוסר שליטה מוחלט. שמישהו גדול וחזק  מאיתנו שאנו נותנים בו אמון , עושה בנו כרצונו, ומשתמש בנו למילוי הצרכים החולניים  שלו, והכי קשה זה שהגוף שלך "שיתף פעולה" איתו.

אחת מנפגעות גילוי עריות כתבה " אבא לא היה צריך לעשות בכח, הוא  פשוט לקח את כל הכח ואז עשה מה שרצה" - וזה מגלם בדיוק מה שקרה שם.

האשמה שאת סוחבת, תפקידה  להתמודד עם  תחושת חוסר השליטה שהרי "אם אני אשמה סימן שיש לי שליטה, יכולתי לעשות משהו ולמנוע את זה", - אבל  זה לא מציאותי,  לילדה בת 10 אין שליטה  על מה שקורה  לה עם אדם מבוגר,   והאשמה  שלך היא רק חלק ממנגנון ההגנה כדי לא לפגוש את החויה הכל כך מפחידה של חוסר שליטה על הגוף שלי ועל החיים שלי בכלל.

והלוואי שזה לא היה קורה, אבל הטראומה התרחשה, ואין לה גבולות של זמן, היא ממשיכה להתרחש.                          לגבי מה לעשות, את כרגע בטיפול, אז תני לעצמך את הזמן והתהליך שמגיע לך כדי להבין את המשמעויות של הטראומה על חייך ולעבור תהליך של שיקום לכל מה שנפגע, לגבי הנושא של מיניות  תוכלי בעתיד לפנות לטיפול מיני אם וכאשר  זה יהיה רלוונטי עבורך.

נסי לחשוב, אילו היית פוגשת ילדה בת 10 שמספרת לך שקורה לה מה שקרה לך, כולל הכל, האם  היית חושבת שגם היא אחראית במידה מסויימת למה שקורה?  מה היית אומרת לה? למה היא זקוקה לדעתך?  

ספרים מומלצים: , " הסוד ושברו"  צ. זליגמן
                             " טראומה והחלמה". ג.ל. הרמן

שלום...

שמי יובל, בת 31. עברתי בגיל 10 התעללות מינית ע"י בן דוד. אני מטופלת אצל פסיכולוג מקסים, פתחנו את הטראומה - אני מדברת ומשתפת...קשה, אבל שווה את זה - סוף סוף לדבר.

לאחרונה הוא שאל אותי מה אני הרגשתי בזמן ההתעללות?

בין השאר הוא סיפר לי שישנם פעמים שבילדות מורגשת הנאה ושאם הרגשתי כך חשוב שאשתף.

אני חייבת לאמר שאני לא זוכרת שעצרתי את האקט עם בן דוד שלי,
ואני היום מבינה שאני לא אשמה...

גירוי מיני או עוררות מתרחשים, בטח שבמצבים בהם הפגיעה המינית לאו דוקא התקיימה תוך כדי כפייה פיזית אלא לכאורה בחום ואהבה.  מצב כזה מבלבל.....אשמח לעזרתכם...

האם יכולה להתקיים תחושת הנאה? זה הרי לא הגיוני...
האם מישהי הרגישה כך?
מה ניתן לעשות עם זה? איך חיים עם זה?

תודה, ובהצלחה לכולם.

יובל

הי רונן

יש כאן שילוב של קשיים בכמה תחומים, חשק , עוררות ואורגזמה וזה דורש אבחון וטיפול מקיף ומקצועי שמתבסס לא רק על תרופות.
מאחר ואתה איש קבע אתה יכול לקבל הפניה  מרופא צבאי למרפאה לטיפול מיני של מרכז רפואי רעות ביד אליהו תל אביב.למרפאה יש הסדר עם צה"ל  .

במרפאה יש מטפלים מומחים שחלקם מהתחום הרפואי וחלקם מתחום הטיפול הרגשי. כולם מטפלים מיניים מוסמכים ותוכל לעבור אבחון על מנת לבחום האם הבעיה היא על רקע רפואי או רגשי או שילוב של שניהם, רק לאחר מכן תיבנה עבורך תוכנית טיפול.


אגב,   היותך איש  קבע  אינו מונע ממך לפנות למטפל מיני  באופן פרטי בדיוק  כפי שמותר לך לפנות לטיפול של פסיכולוג או מטפל זוגי.

בהצלחה, גאולה

שלום גאולה.
אני בן 23 ומאז גיל 12 אני מה שקוראים מתוסבך ועם קשיים חברתיים.
הייתי ילד שמח ונורמלי עד לגיל הזה שבו עברתי תקיפה מינית. למזלי ההורים שלי עלו על זה די מהר, ונתנו לי את כל התמיכה שאפשר אבל לצערי אני סירבתי ללכת לטיפול ועד היום אני מצטער על זה. היום אני מבין שזה כבר מאוחר ומאוד קשה לטפל בדיעבד. בסה"כ השתקמתי טוב מבחינת עבודה ולימודים אבל מבחינה חברתית וזוגית מאוד קשה לי. בהרבה עבודה הצלחתי לתפוס לי שני חברים טובים מאוד אבל יש לי המון בעיות סביב הזהות המינית שלי. לפעמים אני בטוח שאני אוהב נשים ורק אין לי ביטחון ללכת על זה ולפעמים אני נראה לעצי נורא נשי, "סיסי" כזה ואני מתחיל לפחות שאני בעצם הומו ושאולי רציתי את כל הקטע הזה שהיה בילדות, בלא מודע שלי.
אני לפעמים ממש שונא את עצמי ואני חושב שאם רק פעם אחת אני אצליח להיות עם אישה אני אפתור את הכל אבל אני לא בקטע של ללכת לנערת ליווי, אני לא מאמין בזה ואל חושב שזה הוגן לנשים, ולמצא בחורה לבד אני לא מצליח.
איך יוצאים מהפלונטר?