שלום לך.
גיוס לצבא מעורר חששות אצל בני נוער רבים מאחר והוא דורש מעבר למסגרת נוקשה יותר, שינוי בתנאים, התמודדות עם מסגרת חברתית חדשה ולא מוכרת וכפי שציינת במילים אחרות, יציאה מבית ההורים לחיים עצמאיים יותר.
באופן כללי, אם בעבר הסתגלת היטב לשינויים (למשל, מעברים בין בתי ספר), למסגרות חברתיות וכן הלאה, ואין קשיים רגשיים משמעותיים אותם לא ציינת, סביר להניח שתסתגלי היטב לצבא, גם אם יקח לך קצת זמן להתרגל. כדאי לזכור גם שיש מידה של בחירה בקביעת התפקיד והמקום בו תשרתי, וייתכן ותוכלי להתאים את אופי שירותך הצבאי להעדפותייך.
יחד עם זאת, אני מבינה שהחשש שלך ממוקד בעיקר סביב הקשר עם ההורים ושינויים שעשויים לקרות בו עם היציאה מהבית. בהקשר זה, אני מזמינה אותך לראות את השירות הצבאי גם כהזדמנות: הזדמנות לראות כי הקשר עם הורייך לא יעלם ברגע שתתרחקי מעט, הזדמנות לזהות את היכולות והכישורים שיש בך ואולי את פחות נדרשת להם בבית ההורים ובעיקר, הזדמנות להתנסות בחוויה שונה שאולי תבהיר לך כי את בהחלט מסוגלת להסתדר בעצמך.
יחד עם זאת, במידה ויש קשיים נוספים שלא ציינת בשאלתך או במידה והחששות מהגיוס מאוד מטרידים אותך, אני מציעה לפנות ליעוץ קצר עם איש מקצוע. במסגרת יעוץ תוכלי להבין טוב יותר את הגורמים לחשש, להבחין בין "אני לא מתאימה" לבין "זה מלחיץ אותי אבל אני יכולה" ולרכוש כלים ומיומנויות שיכינו אותך לגיוס. את מוזמנת לפנות שנית אם תזדקקי להמלצה על מטפל מתאים.
בהצלחה,
ליטל

שלום יוני,
אתה מתאר תחושות מכאיבות  ונשמע שעוברת עליך תקופה מאוד לא פשוטה. נשמע שהפער העצום בין רגשות העצב וחוסר הסיפוק שאתה חווה לבין הציפייה שתהיה "בן נוער קליל ומאושר שנהנה מהחיים" מכאיבים ומתסכלים אותך מאוד, ומגבירים את המצוקה בה אתה נמצא ממילא. באמת מאוד קשה לחיות בתחושה של זיוף.
כפי שתיארת, באמת קשה להתחיל לפעול להשגת שינוי מתוך מצב של כאב ושל חוסר יכולת לחלוק את הכאב עם אנשים אחרים. לכן, נראה לי שטיפול יכול לעזור לך מאוד.
אני חושבת שהדבר הטוב ביותר שאתה יכול לעשות כרגע הוא למצוא אדם שתוכל לספר לו את תחושותיך בכנות ולהיעזר בו כדי לפנות לטיפול מתאים. אני מניחה שמדובר במהלך לא פשוט לאור תחושתך שכולם מצפים ממך להרגיש טוב, אבל יכול להיות שתגלה שאנשים (הורים, יועצת) דווקא יהיו נכונים לעזור אם תשתף אותם בתחושותיך האמיתיות. ייתכן ושבירת מעטה הזיוף גם יביא להקלה.

ליטל

הי אלמוג.
אני יכולה להבין למה כל כך קשה לך- את מתמודדת גם עם כעס של חברה קרובה וגם עם תחושה חזקה של אשמה. זו באמת מעמסה לא קלה להתמודד עמה. בהתאם, אני חושבת שיש שני היבטים שחשוב שתתייחסי אליהם.
הראשון נוגע לקשר עם חברתך. ההחלטה האם לסלוח ולנסות לשקם את האמון היא בסופו של דבר שלה, ומה שאת יכולה לעשות הוא להביע חרטה וצער על שפגעת בה. אם את מרגישה שהיא לא מצליחה להקשיב לך, אולי כדאי לכתב לה מכתב או מייל, לפעמים יותר קל להקשיב בצורה כזאת. ייתכן גם שכאשר יעבור עוד קצת זמן היא "תצטנן" ותהיה יותר פנויה להבחין בחרטה הכנה שלך.
ההיבט השני והחשוב לא פחות, בעיני, הוא עצם המעשה שעשית. טעויות כאלו עשויות לקרות, אבל אני חושבת שחשוב להבין מה קרה שם שגרם לך לספר סוד של חברה טובה. ציינת שהיא החברה היחידה שלך- האם יכול להיות שאת מרגישה צורך בקשרים נוספים אך מתקשה למצוא כאלו, וזו הייתה הדרך שלך לנסות ליצור קרבה עם אותה נערה? האם ייתכן שיש משהו בקשר עם החברה שמפריע לך ובמקום לבדוק זאת מולה "נקמת" בה על ידי גילוי הסוד שלה?  
אני חושבת שבלי קשר למה שקרה ויקרה בינך לבין חברתך, לפעמים חברה אחת זה באמת לא מספיק ועשוי להקשות. אני חושבת שכדאי שתתמקדי גם ביצירת קשרים חדשים דרך חוג, תנועת נוער או אפילו סדנא למיומנויות חברתיות, אם את מרגישה שיש קשיים חברתיים (כתבי לי אם תרצי יותר פרטים על כך). ובנוגע לסופ"ש- זה באמת לא פשוט. את חושבת שתוכלי לשתף את המשפחה במה שקרה ולבקש מהם לעשות משהו יחד? אולי כדאי גם לתכנן דברים שאת יכולה לעשות בלי החברה כדי שלא תרגישי שהסופ"ש כל כך ריק.
אני מקווה שיעבור בקלות, ומעבר לכך- עם כל הקושי, אני מאמינה שאם תרצי תוכלי להפוך את האירוע הזה גם להזדמנות לשינוי לטובה בתחום החברתי.
שיהיה קל, ובהצלחה, ליטל

שלום דורין,
אני שמחה שפנית אלינו- נראה כי את מכירה בכך שהדברים יוצאים מכלל שליטה וכי את זקוקה לעזרה.
ההתמכרות האמיתית אינה רק למחמאות אלא לרזון, לעיסוק בגוף ובמשקלולשליטה בהם. הדברים שאת מתארת נשמעים כהתחלה של הפרעת אכילה ואני חושבת שזיהית נכון את הנטייה של העיסוק במשקל לצאת מכלל שליטה ולהפוך לממכר.
בהתאם, מאוד קשה להפסיק לבד את הרצון לרזות מאחר ובדרך כלל הוא סימפטום לקשיים ורגשות מורכבים יותר. חשוב שתשתפי בהקדם את הורייך, יועצת או כל אדם אחר שאת סומכת עליו ותיעזרי בהם בקבלת הפנייה לטיפול.
מעריכה את יכולתך לפנות ולהיעזר,
את מוזמנת בחום לעדכן מה שלומך והאם פנית לטיפול,
ליטל

שלום נועה,
באופן כללי זה ממש לא מוזר שטרם התאהבת. תקופת גיל ההתבגרות היא תקופה של "משימות" מורכבות של עיצוב האישיות וגיבוש הזהות ולא תמיד יש פנאי רגשי להתאהבות וזוגיות של ממש. אנשים רבים זוכים לחוויה של אהבה ראשונה רק בגילאי ה-20+, כך שבמובן הזה את יכולה להיות רגועה.
יחד עם זאת, מאחר והסוגיה מטרידה אותך תוכלי לנסות להבין אותה קצת יותר לעומק: האם יכול להיות שאת מתפשרת על קשרים שאינם מספקים עבורך מתוך חשש שלא תמצאי אהבה אמיתית? האם את מרגישה שגם לחברותייך את לא מאוד קשורה, ושמדובר במאפיין רחב יותר? כמובן, אלו רק הצעות שאת יכולה לבחון בינך לבין עצמך, מעבר לכך כפי שכתבתי- התחושות שלך הן נורמטיביות לגמרי.
הדבר היחיד שעלייך להחליט הוא האם נעים ומתאים לך להיות בקשר עם בחור שאינך אוהבת או שהפער ברגשותיכם מכביד עלייך והופך את הקשר לפחות מתאים.
מאחלת ובטוחה שתמצאי אהבה אמיתית בבוא הזמן,
ליטל

שלום לך.
זאת באמת תחושה לא נעימה להיות יוצאת דופן, ואני מניחה שמאוד חשוב לך להרגיש שאת שוות ערך לחברותייך בתחום הרגיש של מראה חיצוני ומיניות. כפי שכתבת, באמת אין דרך לשלוט בקצב ההתבגרות המינית והגופנית, אבל כשקראתי את דברייך שאלתי את עצמי האם זו באמת הנקודה המשמעותית. כתבת שנושא המחזור גורם לך להרגיש לא בוגרת ולא שייכת, אבל אני חושבת שלפעמים אנחנו נוטים להיאחז במשהו חיצוני (כמו המחזור) ככיסוי לתחושה פנימית שקיימת ממילא. האם יכול להיות שתחושת חוסר הבגרות והשייכות קיימת בלי קשר לקבלת המחזור? אני מציעה שתבחני בינך לבין עצמך, או עם חברה שאת מרגישה בנוח מולה, את השאלה הזאת. מאמינה שאם תוכלי למקד ולזהות את הנקודות בהן את חווה חוסר שייכות, תוכלי להבין מדוע יותר קשה לך סביב נושאים אלו. אם תרצי לשתף ולהתייעץ, את מוזמנת בחום.
ליטל

דניאל שלום.
אמנם השאלה שלך ממוקדת בנושא התחביבים, אבל אני מרגישה שמעבר לנושא זה אתה עסוק מאוד בערך העצמי ובעיצוב הזהות שלך כאדם בוגר: נשמע שדרך העיסוק בתחביבים אתה שואל את עצמך מי אתה, מה האופי ונקודות החוזק שלך ומה הכיוון שלך בחיים. זו שאלה מעמיקה ומשמעותית שאופיינית לגיל ההתבגרות.
הדרך ה"טבעית" למציאת תחביבים היא להתנסות בכמה שיותר דברים, אבל נשמע שיש משהו שמקשה עליך למצוא תחביבים, והאופן שבו כתבת גרם לי לתהות האם הקושי למצא תחביבים נובע גם מתחושות של דכדוך, עצב וחוסר ביטחון.
האם אלו נושאים שמטרידים אותך? יכול להיות שקשה לך להתחבר לפעילויות השונות מתוך תחושות אלו?
אני חושבת ששווה להבין קצת יותר לעומק את מקור הקושי באיתור תחביבים. במקביל, מאחר ואתה מתאר שנוח לך עם חבריך, אולי כדאי לנסות להתחבר לתחביבים נוספים באמצעותם- להצטרף אליהם לפעילות בה הם משתתפים או ליזום פעילות חדשה שגם אם לא נראית לך כמו התחביב בהא הידיעה, אולי תהפוך למשמעותית אם תיגש אליה עם חברים. מעבר לכך, ציינת כי אתה עובד הרבה על המחשב- יש אנשים שעבורם המחשב מהווה תחביב של ממש והם משתמשים בו בדרכים מאוד יצירתיות ומעניינות. אתה חושב שיש דרך בה תוכל להפוך את השימוש במחשב למשמעותי יותר עבורך?
מאחלת לך הצלחה, ליטל

שלום חן.
הפחד והחששות שלך מובנים לי. את רואה אצל חברתך דוגמא מאוד קשה ומלחיצה של גירושין ובאופן טבעי, המריבות של הורייך הופכות למאוד מאיימות עבורך: כל מריבה מקושרת, בתחושה שלך, לאפשרות לאבד את הקשר עם ההורים או אחד מהם וזו באמת מחשבה מלחיצה ומאוד לא נעימה. יש שתי דרכים בהן אפשר להפחית קצת את החששות:
קודם כל, מאוד חשוב שתדעי ותזכרי שהרבה זוגות עוברים תקופות יותר קשות ופחות קרובות ויש מעט מאוד זוגות שאף פעם לא רבים. טבעי שאנשים שחיים חיים משותפים יתמודדו גם עם חילוקי דעות וכעס והמשמעות של ריבים אלו אינה בהכרח גירושין. גם במידה וחילוקי הדעות מביאים לגירושין, מרבית הזוגות מצליחים להיפרד בצורה שאינה מביאה לאובדן הקשר עם הילדים: אין לי ספק שהקשר איתך חשוב להורייך מאוד ושגם אם הקשר ביניהם יסתיים הם יעשו הכל כדי שלא לאבד את הקשר איתך. כמובן שגירושין הם שינוי קשה ומורכב, אבל הבחלט לא שינוי שמביא בהכרח לנתק מההורים.
הדרך השנייה והמשמעותית לא פחות להפגת החששות היא שיחה גלויה עם ההורים. אני מתארת לעצמי שמאוד קשה להיות במצב של אי הוודאות בו את נמצאת ובו כל מריבה מעוררת הרבה פחדים ושאלות על העתיד. אם תוכלי לשוחח עם הורייך ולשתף אותם בחששות שלך, ייתכן ותוכלי לקבל תמונת מצב יותר מציאותית, ולא כזו שנובעת מפחדים ותחושות פנימיות.
מקווה שהאווירה בבית תשתפר וכך גם הרגשתך,
ליטל

הי ירדן.
ה"התעקשויות" שאת מתארת נשמעות כמו תגובה של חרדה: לפעמים תקופות של מתח או תחושות של חרדה מביאות להתפתחות של הרגלים או טקסים שהביצוע שלהם מביאה לרגיעה ולהרגשה של "כל עוד אני עושה את זה בדרך המסויימת הזאת- הכל יהיה בסדר". בדומה למה שאת מתארת, לפעמים יש תחושה שההרגל יוצא משליטה ומתחיל לתבוע יותר מדי תשומת לב וזמן. במקרים האלו כדאי להפחית בהדרגה את ההרגלים. הפסקת ההרגלים מלווה בדרך כלל בעלייה בחרדה או באי נוחות אשר עם הזמן הולכים ונעלמים. מאחר ולפעמים הפסקת ההרגל מביאה לחרדה רבה מדי, הרבה אנשים נעזרים בייעוץ מקצועי. במסגרת יעוץ או טיפול ניתן גם לזהות את הגורמים שהביאו להתפתחות ההרגלים וגם ללמוד טכניקות הרגעה עצמית ושליטה במחשבות אשר מקלים על ההתמודדות עם הדחף לביצוע ההרגלים. האם תוכלי לשתף בבעיה את ההורים? עזרה חיצונית יכולה להקל עלייך מאוד, ואם תחליטי שאת רוצה עזרה מקצועית, תוכלי להיעזר בנו לקבלת הפנייה. מדובר בטיפול קצר וממוקד שיכול להביא לשיפור מהיר ומשמעותי.
בהצלחה, את מוזמנת לשתף איך מתקדם,
ליטל

שלום לי.
קנאה הוא רגש מאוד טבעי וגם מאוד חזק, ולכן לא מפתיע שהידיעה ה"הגיונית" שחיצוניות היא לא הכל לא מצליחה להקל עלייך. גיל ההתבגרות הוא גם גיל מאוד רגיש מהבחינה הזאת- הגוף משתנה, יש יותר אינטראקציות בין המינים ובהתאם המראה החיצוני הופך למרכיב שתופס הרבה מאוד מקום. בנוסף, זהו גיל שבו הזהות עדיין מתעצבת ומתגבשת וההכרות עם החלקים והתכונות הטובים והייחודיים עדיין לא מקובעת וברורה. בקיצור, זה גיל שבו הביטחון והקבלה העצמית עדיין נמצאים בתהליכים של בנייה והשתנות וטריגרים חיצוניים- כמו יופייה של החברה שלך- יכולים לערער ולעורר רגשות חזקים. אני לא בטוחה שאפשר "להפסיק לקנא" אבל אפשר לעשות דברים שיגרמו לך להרגיש טוב יותר עם הופעתך החיצונית ולפתח תחומי עניין אחרים שבהם את מרגישה טובה וחזקה. ייתכן וברגע שהביטחון שלך בעצמך בתחומים אחרים יגבר, העיסוק ביופי של חברתך יהפוך לפחות משמעותי.
אני מאמינה שהנסיונות האלו יאפשרו לך להכיר יותר טוב חלקים, כשרונות ותכונות טובות בך עצמך.בהצלחה,
ליטל