שלום דפנה
אני מבינה את החששות והדאגה לעתידו של הילד. אנשים הסובלים מתסמונת אספרגר הם לעיתים רבות בעלי אינטליגנציה תקינה, ומסוגלים, בעזרת סיוע וכלים מתאימים, להגיע ללימודים במסגרות רגילות ואף ללימודים גבוהים.
מצד שני, הקושי המרכזי הוא ביחסים בין אישיים, בהבנה ותגובה מצבים חברתיים וביכולת ליצירת קשר.
אין לי מומחיות בתחום, ולכן לא אתימר לדבר על סיכוי לחיים נורמטיביים.
אני יכולה להפנות אותך לאתר האגודה, שם תוכלי למצוא חומר, וכן להתחבר לפורום של הורים וחולים.
שם האתר: asperger.org.il
שנה טובה
טל

שלום אורן
למחלה הביפולרית (מניה דפרסיה) יש גורם תורשתי.
ברור לי שהשאלה אם להביא ילדים או לא במקרה שלך היא שאלה קשה. במידה ולבת הזוג שלך אין נתונים תורשתיים למחלה, הסיכוי שהילד יהיה חולה אינם גבוהים.
הייתי מציעה להתייעץ עם הרופא הפסיכיאטר לגבי הסיכונים.
שנה טובה
טל

שלום מורי
אני קודם כל שמחה לשמוע על השיפור במצבך הבריאותי. זה נכון שקשר עם בנות, ובכלל קשר עם אנשים, תורם לבריאות הנפשית שלנו.
לכל אדם יש סל מלא בדברים טובים, שהוא גאה לחלק עם אחרים, וגם בדברים שהוא פחות מעוניין להוציא מול אחרים- חלקים של אור וחלקים של צל.
גם למי שלא עבר את מה שאתה עברת יש דברים שלא ימהר לשלוף מהסל בפגישה ראשונה, וגם לא בשניה או שלישית.
רק כיש מערכת יחסים בה מרגישים מספיק בטוחים, ניתן להתחיל לחלק עם בן הזוג גם את הצללים שלנו.
אני מניחה שיש חשש מדחיה- איך היא תגיב כשתשמע שאני חולה? שוב, בקשר טוב ומכיל, לאחר ששניכם מקבלים גם את החלקים היפים וגם את הצללים של שני הצדדים, יש ציפיה להכלה וקבלה.
נראה לי, למרות שאני לא מכירה אותך, שגם בתקופה הארוכה של הדכאון החיים לא היו ריקים לחלוטין. ניתן בפגישות ראשונות למשוך את השיחה לדיבורים על כאן ועכשיו, על תחומי עניין, ופחות לכיוון הקשיים.
להערכתי, כאשר אתה תצליח לקבל את הדכאון כחלק מסויים ממך, ולא כ"כרטיס הביקור" שלך, דבר שניתן לעבוד עליו עם המטפל שלך, יהיה לך יותר קל גם להעביר את המסר הנכון לבת הזוג.
שבוע טוב ובהצלחה
טל

שלום מיכאל
השאלה שאתה שואל אינה פשוטה. בחברה בה אנחנו חיים, אנחנו חשופים להרבה דעות קדומות כלפי אוכלוסיה של אנשים עם נכויות, בעיקר נכויות נראות.
מצד שני, מניסיוני בעבודה ומתוך הכרות עם אנשים עם נכויות, יש בהחלט אפשרות לאהבה וקשר נישואים של אדם עם נכות ואדם "בריא".
השאלה היא מה כרטיס הביקור שלך. אם מה שאתה "מוכר" זה אדם עם נכות, חבל על הזמן. אם הנכות היא רק חלק ממכלול האישיות, הכישורים, היכולות והמיגבלות שלך, אז תוכל לפגוש ב"אחר" שגם לה יש אישיות, כישורים ומיגבלות (לא דווקא במישור של נכויות. ברור לך שלכולנו יש מיגבלות!)
נראה לי שהכרות טובה יותר שלך עם עצמך, וחיזוק האמונה במה שיש לך להציע כאדם, ללא התעלמות מהמיגבלות (אני בטוחה שהנכות היא רק אחת מהן), תאפשר לך מפגש עם אהבה.
לא הזכרת לגבי קשיים במישור המיני. אם יש בעיה כתוצאה מבנכות, יש אפשרות להעזר בטיפול והדרכה.
שנה טובה ובהצלחה
טל

שלום אייל
במצב כפי שאתה מתאר, אני תוהה אם אתה מקבל את העזרה המתאימה.
הצבא בארץ אכן מבטא אצל חלק גדול מאיתנו "חיים נורמאליים", אבל מתוך הדברים שאתה מתאר, יש לשקול אם שירות רגיל יעזור או יזיק לך.
יחד עם זה, נראה לי שבשביל להגיע לחיים מספקיםומלאים יותר, מעבר לשאלה של השירות, כדאי להעזר בטיפול שיעזור לך לחיות קודם כל עם עצמך.
בהרבה מקרים ניתן להציג את הקשיים בגיוס, ולהתנדב לצבא בתפקיד שלא יעמיס רגשית ולא יסכן את בריאותך.
אני מאד ממליצה להתייעץ עם פסיכיאטר או פסיכולוג המכיר אותך לפני קבלת החלטה.
שנה טובה ובהצלחה
טל

שלום אילן
מחלת הסכיזופרניה פורצת בדר"כ בתקופה שבין גיל ההתבגרות ושנות השלושים, אך יש מקרים של הופעת המחלה גם בגילאים צעירים מאד, וכן נתקלתי באנשים אצלם הופיעה המחלה בגיל מבוגר יחסית.
לעיתים למחלה יש מהלך איטי, והיא מתפתחת לאורך תקופה ארוכה, עד שהסימנים הופכים בלתי ניתנים להתעלמות.
סכיזופרניה היא למעשה אוסף של מחלות, כאשר כל סוג מתבטא באופן שונה.
במידה ויש לך חשש לגבי האפשרות שמישהו חולה, רצוי מאד להתייעץ עם פסיכיאטר, שהוא הגורם היחיד שיכול לאבחן את המחלה.
ניתן בהרבה מקרים למנוע הידרדרות ואישפוזים מיותרים, עם אבחון וטיפול בשלבים ראשונים.
שנה טובה והרבה בריאות
טל

שלום
התאונה שעברת היא משבר משמעותי וחמור בחיים שלך, וכרוכה בהרבה אבדנים. לצערי, בחברה שלנו יש נטיה למהר ו"להמשיך בעניינים כרגיל". המסר הזה לא עוזר להתמודד עם האבדן.
התגובה הראשונית שלך נבעה להערכתי מהכחשה של המצב, דבר שהיה חיוני בשלב ההוא בכדי שתוכל לגייס את כל הכוחות שלך להתמודדות עם הטיפולים. עכשיו, התגובה של הכאב והאבל יכולה להופיע, וזה נורמאלי לגמרי. החשש הוא להשאר שם יותר מידי זמן, להתקע שם ולאבד את היכולת להמשיך בדרך.
הרבה פעמים קשה לעבד את האבדן לבד. זה כמו מסע אל עצמי אחר, אל כוחות חדשים שצריכים להבנות בנפשנו. מסע לא פשוט, בעיקר כשמי שנמצא לידנו לא בדיוק מוכן להיות עם הכאב שלנו.
במקרים רבים, פניה לעזרה של תרפיסט לתקופה מסויימת, יכולה לעזור להתחיל את המסע הזה.
חשוב למצוא שותף אמיתי למסע.
שנה טובה
טל