שלום אמיתי
מתוך הסיפור שלך אני שומעת קושי גדול מאד, הכרוך בססל של המשפחה ושל אחותך. על פי התיאור (וללא כוונת מתן איבחון!) יתכן ומדובר על הפרעת אישיות. ללא ספק הסתרה אינה יכולה לאפשר התמודדות מתאימה. גם המשפחה ובוודאי גם אחותך, משלמים מחיר כבד על ההסתרה.
אני גם יכולה להבין את הצורך בהסתרה, את הבושה והחשש מהשלכות של גילוי הבעיה על איך בני המשפחה יתפסו בחברה, בעיקר בחברה דתית. יחד עם זאת, אני רוצה לציין שקשה מאד להסתיר התנהגויות חריגות, גם אם הן לא מקבלות כותרת של טיפול. אי אפשר להחביא את אחותך, וכשיש קשיים, הרבה פעמים רואים את זה.
איך ניתן לעזור לאחותך? קודם כל חשוב לקבל אבחנה נכונה. חשוב שאבחנה תעשה על ידי רופא פסיכיאטר. ניתן כמובן לפנות לרופא פרטי, או לא באיזור המגורים, אם יש חשיבות רבה להסתרה.
בהתאם לאבחנה ניתן לשקול טיפול תרופתי, שיחות או שילוב של שניהם. גם טיפול פסיכולוגי יכול להיות באופן פרטי, ללא חשיפה.
נראה לי חשוב מאד עבור המשפחה ועיבסור הסיכוי של אחותך לחיים מלאים ובריאים יותר, לא להמשיך בהתעלמות מהבעיה.
במידה ויש צורך, ניתן להעזר במוקד שדות לאיתור מטפל מתאים.
בברכה
טל.

שלום עמית
קודם כל הפורום בהחלט מיועד להתלבטויות כמו זו שהבאת, ואני מניחה שיש רבים שהשאלה ששאלת מעסיקה אותם.
נושא של אבדן ראיה חלקי או מלא בגיל מתקדם היא נושא כאוב. יחד עם אבדנים אחרים המלווים את המסע שלנו בשנים המתקדמות בחיים, אבדן ראיה קשה ביותר עבור רוב האנשים. גם בגילאים צעירים יש קושי בהתמודדות ורכישת כלים חדשים להתמצאות ותפקוד במצב של ירידה בראיה. ככל שאנו מזדקנים, יש קושי רב יותר לרכישת כלים חדשים, לשינוי, להסתגלות. יש הרבה פעמים נטיה להכחשה של המצב או להסתגרות ודכאון.
העבודה הנעשית עם צעיר שמאבד ראיה על האפשרויות הטמונות בעתיד, על יכולת להתמודד ולהשיג השגים בחיים, לא עובדת עם האדם הקשיש. יחד עם זאת, יש בהחלט מקום לטיפול המאפשר לאדם לראות את הדברים הממלאים את חייו, ולא לאפשר לאבדן הראיה (או לאבדנים אחרים) לקחת את מה שיש.
טיפול יכול לאפשר לאבא לדבר על האבדן, ואולי על המשמעויות האחרות הקשורות אליו (כולל מחשבות על סוף, מות, אבדנים אחרים), דברים שקשה לרוב האנשים לחלוק עם בני משפחתם, ובדרך כלל גם נחסמים ע"י בני המשפחה.
הייתי מציעה לאבא לפנות לייעוץ נפשי, בכדי לאפשר לו למצות את השנים הבאות בצורה מלאה ומהנה יותר.
בהצלחה
טל

שלום דליה
דכאון לאחר לידה הוא בעיה מורכבת. מצד אחד החוויה של הדכאון וה"קטיעה" של מהלך החיים הרגיל. מצד שני הופעת הדכאון בשלב בו את זקוקה לכל הכוחות שלך בהתמודדות עם התינוק החדש. גם הציפיה שלך ושל הסביבה לתגובה של שמחה מול הלידה לא עוזרת בהכלה של הקושי שלך.
לא ברור לי אילו טיפולים ניסית. האם רק טיפול תרופתי? למשך כמה זמן?
טיפול תרופתי מסייע הרבה, אבל לא צריך לצפות ל"הוקוס פוקוס". התרופות מקילות, אבל לא הופכות אותך לאנרגטית ושמחה. צריך גם להתמיד עם טיפול תרופתי ועם הרבה סבלנות וקשר עם הרופא להתאים את הטיפול הנכון עבורך.
במקביל לטיפול התרופתי, חשוב לקבל טיפול פסיכולוגי, שיעזור להכיל אותך ולאפשר צמיחה מתוך המצב הקיים. לעיתים קרובות מצב דכאון יכול להוות מצב משבר זמני, שמתוכו ניתן לצמוח.
את כרגע מתמקדת בצורך לטפל בילד ולא לפגוע בו. זה כמובן מאד חשוב. אני מציעה אבל גם לחשוב עלייך, דליה, ועל החיים שלפנייך. חבל לוותר על האפשרויות שמחכות בדרך. ניתן להפיק יותרמישיבה עצובה בבית.
כדאי מאדלמצוא את המלווה הנכון, שיוכל לעזור לך לצאת לדרך.
שיהיה בהצלחה
טל

שלום אריק.
גיל ההתבגרות הוא גיל בו באופן טבעי יש עיסוק מוגבר בנושא דימוי עצמי ודימוי גוף. הנכות, גם אם נראית לך קלה, עלולה לתפוס מימדים לא רציונליים אצל הילדה. גם אם חבריה מקבלים אותה כפי שהיא, ואינם נותנים יחס מיוחד לצליעה, די בהערה קטנה או מבט שמקבל פרשנות לא נכונה, בכדי לגרום למודעות יתר אצל הילדה ל"פגם".
אם התגובה אינה חריגה, הייתי מאפשרת לבת לדבר על התחושות שלה. לא הייתי דוחה את ההרגשה שלה שאינה יפה. אנחנו נוטים למהר ולהרגיע ולשלול אמירות שוללניות. בשביל הילד ברור שנגיד שהוא מוצלח או יפה. אנחנו לא אובייקטיביים עבורו. חשוב לתת מקום לתחושות, ובמקביל לדבר גם על הדברים החזקים והיפים שהיא יכולה לראות בעצמה. בסופו של דבר כל אדם מורכב מחלקים יפים ומוצלחים וגם מפגמים. היכולת של הבת לראות את הצליעה כחלק מסויים ממנה, ולא ככרטיס הביקור שלה, יכולה לעזור לה לקבל את עצמה באופן שלם יותר.
הייתי מנסה לעודד פעילויות עם חברים/ות מהכתה, ולא דווקא קבוצה טיפולית.
אם אתה מתרשם שהתגובה של הבת חריגה מאד- הסתגרות, אמירות קשות כלפי עצמה וכו', כדאי להפנות אותה למטפל המתמחה בילדים ונוער.
יכול להיות שביתך תרצה לפנות ולשאול שאלות המטרידות אותה דרך הפורום. היא בהחלט מוזמנת.
שבת שלום
טל

שלום רותי
לא ידוע לי על תופעה של שקרנות כפי שאת מתארת, כסימפטום בהפרעת אישיות גבולית. אני כמובן לא פסיכיאטרית ולא מתמחה בכל הסימפטומים של ההפרעה.
לחיות עם בן משפחה חולה בהפרעת אישיות גבולית דורש הרבה כוחות ויכולת הכלה. הקושי המרכזי שאני רואה מוך דברייך זה דווקא חוסר ההכרה של אחותך בקשיים. אני לא יודעת אם היא מקבלת טיפול, לא רק טיפול תרופתי. יש היום גישות טיפוליות אשר מתמודדות עם הקשיים של הפרעת אישיות גבולית. בעיקר בגישה הקוגניטיבית התנהגותית. המטרה היא לאפשר לחולה לקבל כלים להתמודדות יעילה יותר בחברת אנשים (הקושי המרכזי של האנשים הסובלים מהפרעת אישיות גבולית). אם אחותך מוכנה לקבל טיפול, לא על רקע השקרנות, אלא הסבל שלה בכלל עם המחלה, הייתי מנסה לסייע לה להגיע למטפל שמתמחה בתחום.
מעבר לכך, נראה שהמשפחה זקוקה להכוונה ביחס להתמודדות עם אחותך. לא מדובר בילדה קטנה, והשאלה עד כמה השקרנות שלה מסכנת אותה או גורמת נזק. נראה שהיא משתמשת בשקרים, אך בלי להכיר את המצב לא אתיימר להציע סיבות. שוב, במידה ויש מטפל שנמצא איתה בקשר, ניתן בהלט להתייעץ עד כמה כדאי לתת תשומת לב לתופעה, או להתעלם ולא לחזק אותה.
יום טוב
טל

שלום שלי.
עד השלב שהעזת לצאת מהבית, היית למעשה שאובה ובלועה באבל הכרוני של ההורים. אני כמובן לא יכולה לשפוט את הורייך. התגובה לפטירת ילד היא תמיד קשה, ולעיתים יש קושי רב לצאת לחיים חדשים, והשכול הופך לדרך חיים, אשר גובה כמובן את המחיר הכבד מהילדים החיים.
הצורך להשאר ולתמוך, גם אם כל מה שתעשי לא ישנה הרבה את תחושתם של ההורים ואת היכולת שלהם להתחבר לחיים, והחשש לנטוש, הביאו אותך לפער שאת מרגישה מול בני גילך.
אני שמחה שבחרת בחיים. זה קודם כל מעיד על הכוחות שלך. מצד שני, את מתמודדת כרגע עם היציאה למסע, וזה לא קל. גם השאלה איך להציג את הבית, את ההורים, בפני בן זוג או חברים, היא שאלה עדינה.
אני מציעה שלי לקבל ליווי של מטפל/ת לפחות בשלב של יציאה לדרך. זה יכול לסייע לך בחיזוק הבטחון העצמי ובהתמודדות עם הדילמות המעסיקות אותך.כמו כן, נראה לי חשובה תמיכה רגשית והכלה של מטפל, לאחר כל השנים בהןאת נדרשת להיות המכילה והתומכת.
הרבה הצלחה
טל

שלום מיקי
בוודאי שלא אנסה אפילו לפתור את הדילמה שלך במסגרת הפורום הזה.
כל בחירה שאנחנו עושים בחיים יש בה רווח מסויים והפסד מסויים. הבחירה שלך להשאר עם בת זוגך שרתה מטרות מסויימות, אבל גבתה מחיר כבד.
בשלב מסויים בחיים, בדרך כלל לקראת מה שנקרא "אמצע החיים" אנחנו מתחילים לעשות חשבון נפש עם עצמנו ועם ההחלטות שקיבלנו במחצית הראשונה של החיים. יש בנו תחושה יותר חזקה של הזמן המוגבל, ולכן גם מתגבר הרצון למצות את הזמן שלנו בעולם הזה בצורה יותר מלאה ומספקת.
נראה לי שזו נקודה חשובה מאד עבורך, ויש כאן אפשרות לשינוי. הייתי מציעה לך לפנות ליעוץ פסיכולוגי, אולי דווקא מטפל בגישה פסיכודינאמית או יונגיאנית, שיאפשר לך בחינה של ההחלטות ושל אפשרות לצאת לדרך חדשה.
בהצלחה
טל

שלום נועה
את מתארת מצב של זוגיות בעייתית ביותר, עם אדם שאינו לוקח כרגע אחריות על המחלה שלו ועל השלכותיה בזוגיות.
השאלה היא אם את מוכנה לחיות בזוגיות כזו, או מה הציפיות שלך מזוגיות.
אדם הסובל ממחלה דו קוטבית יכול , במידה ולוקח טיפול תרופתי מסודר, לנהל חיים יחסית מלאים.
אדם הסובל מבעיה רפואית, ולאו דווקא מחלת נפש, שאינו לוקח אחריות על הטיפול במחלה ומצפה להבנה וקבלה מהסביבה, שואב הרבה אנרגיה מהקרובים אליו, ויוצר מצבי לחץ וכעס.
כמה הבנה וקבלה, ולכמה זמן, יש לך לתת לקשר הזה? ומה איתך? אילו שאלות שהייתי שואלת את עצמי.
לדעתי, כדאי לפנות ליעוץ. אם בן זוגך מעוניין באמת בהמשך הקשר- ליעוץ זוגי, ואם אינו מעוניין- הייתי מציעה לך לפנות ולברר עם עצמך מה את באמת מחפשת בקשר זוגי.
שיהיה לך שבוע טוב
טל

שבוע טוב
אכן, החלטה מאד קשה. מאד לא פשוט לקבל "גזר דין" של מחלה קשה כמו מניה דפרסיה בגיל כל כך צעיר, בלי לערער על הקביעה הזו.
אני גם יכולה להבין את הדאגה של המטפלים שלך. המחלה, כאשר מטופלת היטב, מאפשרת במקרים רבים חיים נורמליים. הפסקת טיפול תרופתי מביאה להופעת סימפטומים פעילים של המחלה, כאשר צריך להיות ברור שהופעת הסימפטומים לא תהיה מיידית עם הפסקת הטיפול, וכן עלולה להיות הליך הדרגתי. תחושה "נהדרת" של אנרגיה ועליה במצב הרוח גוררת (מניסיוני) התעלמות מוחלטת של החולה מהסימנים, עד שהסימנים הופכים להיות חריפים וללא שליטה (חוסר שקט, קשיי שינה, פיזור התחייבויות וכספים ועוד).
בכל זאת, אם היה רק ארוע אחד לפני קבלת האבחנה (ותמיד יש את החשש לאבחנה לא נכונה), הייתי מתייעצת עם הפסיכיאטרית (או פסיכיאטר אחר, פסיכולוג אינו אמור לייעץ בנושא טיפול תרופתי) על אפשרות של שינוי מינון הדרגתי בשילוב עם מעקב מאד צפוף של ביקורים. בכל מרקה לא הייתי מפסיקה טיפול ללא תמיכה של הרופא, מאחר והמחיר יכול להיות גדול (צר לי שאני מצטרפת כאןלנבואות הזעם).
הרבה בריאות
טל

שלום גילי
ממה שאת כותבת אני מבינה שהקשיים אינם קשורים רק לנסיעה לחו"ל, אלא בכלל מול שינויים.
נסיעה לחו"ל היא שינוי "גדול" ובהכרח משפיעה עלייך יותר.
ראשית, הייתי ממליצה מאד להגיע לטיפול ולעבוד על הקשיים שלך מול שינויים. את בתחילת החיים שלך, והקשיים האלה יכולים לעכב ולהקשות, סבל מיותר בהחלט וניתן לשינוי.
לא הייתי ממליצה כרגע על נסיעה לחו"ל, או על שינוי גדול אחר, לפני שאת מתחילה טיפול, מאחר ולשינוי כזה יכולה להיות השפעה נפשית לא טובה (שוב- מתוך מה שאני מבינה ממה שאת כותבת). הייתי משאירה את הנסיעה לשלב בו תתחזקי ותקבלי כלים טובים יותר להתמודדות עם שינויים.
שיהיה לך יום טוב
טל