פורום התמודדות עם נכות פיסית ו/או נפשית
התמודדות עם מגבלות פיסיות ו/או נפשיות מלווה לא פעם בקשיים והתלבטויות בהיבטי חיים שונים: האם ניתן לקיים מערכת זוגית מספקת? מה האפשרות להשתלב במארג התעסוקתי? כיצד תשפיע המגבלה על התחום החברתי? במסגרת הפורום ניתן לקבל מענה לשאלות אלו ואחרות בתחומי ההתמודדות, השיקום והטיפול במגבלות פיסיות ו/או נפשיות. כאן תוכלו לקבל תמיכה והכוונה ראשונית בהתמודדויות העומדות בפניכם ומידע בנוגע לאפשרויות השיקומיות-טיפוליות. כמו כן, מיועד הפורום לבני משפחותיהם של אנשים המתמודדים עם מגבלות פיסיות ו/או נפשיות מסוגים שונים. עם זאת, הפורום אינו מהווה תחליף להתייעצות עם איש מקצוע ואינו מספק אבחון או טיפול, אלא מהווה מקום לקבלת תמיכה והכוונה.
על מנהלת הפורום
טל פורטנוי היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית באמצעים אומנותיים. בעלת ניסיון בטיפול פרטני וקבוצתי במצבי מעבר ומשבר, קשיים בין אישיים, התמודדות עם נכויות פיסיות ונפשיות, חרדות וצמיחה והתפתחות אישית
| |
נושא |
 |
נכתב ע"י ב - 04.04.11, 9:02
החלמה איטית
הי גלי.
מחלה קשה אצל אחד מבני המשפחה, בעיקר אצל אחד מהילדים, יוצרת בדרך כלל התגייסות של כולם. יש משהו שמלכד. כל הדאגה והאהבה, כל העשיה- הויכוחים והחיכוכים נדחים הרבה פעמים. (זה מה שקורה לנו הרבה פעמים בכלל בזמן מצוקה, כמו בזמן מלחמה). יחד עם זאת, ההתגייסות הזו שואבת המון כוחות. גם המלחמה עצמה במחלה, וגם ההדחקה של הקשיים האחרים. מצבים כאלו לפעמים גם מעצימים תפקידים במשפחה, שאולי לא תמיד חיים איתם בהרמוניה. דברים פתאום בולטים יותר בהתנהלות של המשפחה.
אחרי ה"ניצחון" אפשר פתאום להתפנות לדברים האחרים. כשניצחנו את האוייב, אנחנו מודעים לפצעים שלנו. יש גם תחושה של עייפות וריקון מכוחות. אני מניחה שדברים שהיו שם הרבה קודם אצל ההורים, יצאו לאור בשלב זה.
אני גם מאד מבינה שלך אין כוחות לזה. הסרטן (או מחלות קשות אחרות) יכול להיות דלת- הזדמנות עצומה לשינוי. הקשיים של ההורים שואבים אותך בחזרה ל"ביצה", במקום לאפשר לך תקופה של ניקוי, של התחברות לכוחות של חיים.
אני ממליצה מאד למצוא מטפל/ מדריך, מקום שיאפשר לך להפרד מהקשיים של המשפחה, ולהתמלא כרגע בכוחות חיוביים. לבחון אילו שינויים חיוביים המחלה מזמינה אותך לעשות בחיים.
מחלה קשה היא מפגש עם המוות. היא מאפשרת לנו להעריך מאד כל רגע ורגע שיש לנו בחיים האלו. לא לבזבז, לא לזרוק אף רגע.
אני ממליצה לפנות למישהו מחוץ למשפחה, בכדי לאפשר לך מקום שלא מעורב בתהליכים שקורים ברגע שם. מקום שהוא שלך.
בהצלחה והרבה בריאות
טל
|
|
 |
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 04.04.11, 14:36
תגובה: החלמה איטית
הי גלי.
מחלה קשה אצל אחד מבני המשפחה, בעיקר אצל אחד מהילדים, יוצרת בדרך כלל התגייסות של כולם. יש משהו שמלכד. כל הדאגה והאהבה, כל העשיה- הויכוחים והחיכוכים נדחים הרבה פעמים. (זה מה שקורה לנו הרבה פעמים בכלל בזמן מצוקה, כמו בזמן מלחמה). יחד עם זאת, ההתגייסות הזו שואבת המון כוחות. גם המלחמה עצמה במחלה, וגם ההדחקה של הקשיים האחרים. מצבים כאלו לפעמים גם מעצימים תפקידים במשפחה, שאולי לא תמיד חיים איתם בהרמוניה. דברים פתאום בולטים יותר בהתנהלות של המשפחה.
אחרי ה"ניצחון" אפשר פתאום להתפנות לדברים האחרים. כשניצחנו את האוייב, אנחנו מודעים לפצעים שלנו. יש גם תחושה של עייפות וריקון מכוחות. אני מניחה שדברים שהיו שם הרבה קודם אצל ההורים, יצאו לאור בשלב זה.
אני גם מאד מבינה שלך אין כוחות לזה. הסרטן (או מחלות קשות אחרות) יכול להיות דלת- הזדמנות עצומה לשינוי. הקשיים של ההורים שואבים אותך בחזרה ל"ביצה", במקום לאפשר לך תקופה של ניקוי, של התחברות לכוחות של חיים.
אני ממליצה מאד למצוא מטפל/ מדריך, מקום שיאפשר לך להפרד מהקשיים של המשפחה, ולהתמלא כרגע בכוחות חיוביים. לבחון אילו שינויים חיוביים המחלה מזמינה אותך לעשות בחיים.
מחלה קשה היא מפגש עם המוות. היא מאפשרת לנו להעריך מאד כל רגע ורגע שיש לנו בחיים האלו. לא לבזבז, לא לזרוק אף רגע.
אני ממליצה לפנות למישהו מחוץ למשפחה, בכדי לאפשר לך מקום שלא מעורב בתהליכים שקורים ברגע שם. מקום שהוא שלך.
בהצלחה והרבה בריאות
טל
|
|
נכתב ע"י מיה ב - 28.03.11, 10:44
ילד בגן מיוחד
שלום,
הבן שלי אובחן כ-PDD ולומד בגן ללקויות תקשורת. הוא מתקדם יפה אבל אני מרגישה שלא יכול להתפתח הרבה בגן מבחינת עבודה על המיומנויות החברתיות שלו כי הוא בין ה"גבוהים" בגן ורב הילדים האחרים עוד פחות מתקשרים ממנו.
בגינה ציבורית משתלב עם עזרה עם ילדים אחרים אבל אני מרגישה אי נוחות מהאמהות, שבכ"ז רואות שיש משהו קצת אחר. אולי אני רגישה מדי אבל נראה לי שהם לא רואות בעין יפה שהילד הנורמלי שלהם ישחק עם ידל עם בעיות.
מרגישה קצת במלכוד... אשמח לעצה איך אפשר לפתח אותו בתחום הזה.
תודה רבה על כל עצה טובה (:
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 30.03.11, 9:37
תגובה: ילד בגן מיוחד
שלום מיה
התחושה של חשש מדחיה מלווה כל מפגש בין אדם עם לקות נראית לבין "החברה הנורמלית". בוודאי שלך יש רגישות גבוהה, כאם לילד עם קושי, מול אמהות לילדים שלכאורה אין להם קשיים.
אני מניחה שיש אולי גם בסיס מסויים לתחושה שלך. כולנו בוחנים את עצמנו מול האחרים, נותנים ציונים, מעריכים. הרבה פעמים אנחנו דוחים או שוללים את מה שנתפס כ"פגום" אצל האחר, רק בכדי להדגיש את הערך שלנו.
ברור לך שהילד יצטרך להתמודד עם כל זה, ויתקל גם באלו המקבלים אותו כשווה בין שווים, וגם באלו שידחו או ירתעו או ילעגו.
המנעות ממפגשים, ומתן דגש רב מידי (לדעתי) לקשיים או העברת מסר של חשש ממפגשים עם ילדים "רגילים", עלולה להקשות עליו להשתלב בהצלחה בחברה.
אם אני מקבילה את מה שאת מספרת למצב שקורה יום יום עם ילדים "רגילים"- גם ללא בעיה מיוחדת ילדים נתקלים בדחיה על ידי ילדים אחרים, ובעיקר על ידי ההורים שלהם (בגלל שיוך עדתי, דתי, לאומי, צורה חיצונית, טמפרמנט....).
אי אפשר לחסוך את הפגיעות האלו. אפשר רק לחזק את הילד ולהמשיך להפגיש אותו עם ילדים אחרים.
אני ממליצה לחפש קבוצת תמיכה להורים לילדים עם בעיות דומות. זה יכול מאד לחזק, וגם לתת עצות פקטיות מתוך הניסיון שלהם.
בהצלחה ויום טוב
טל
|
|
נכתב ע"י תמר ב - 20.03.11, 12:41
בעיות פסיכו-סומאטיות
היי טל,
אני ובלת מבעיות פסיכו-סומאטיות שונות שמופיעות במצבי לחץ ועומס. המצב הז מוכר לי עוד מגיל ההתבגרות כך שהיום אני כבר לא ממש נבהלת ממנו, אני יודעת שכשמופיעים כל מיני סימפטומים בתקופות יותר קשות סימן שאני צריכה לנוח ולהוריד הילוך, לא יותר מזה. מה שמפריע לי זה שבעלי והבנות שלי (13 ו-9) לא מבינים שגם בעיות סומאטיות באמת כואבות! הם מתייחסים כאילו אני מתפנקת וממציאה תירוצים כדי לא לקחת אחריות ואני כבר מיואשת, אלף פעמים הסברתי להם ולא עוזר... יש לך ניסיון עם אנשים במצבי? את יכולה לייעץ לי איך להסביר להם כדי לקבל מהם יותר תמיכה והבנה למצבי?
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 20.03.11, 18:07
תגובה: בעיות פסיכו-סומאטיות
הי תמר
נראה. מתוך מה שאת כותבת, שיש צורך לבחון את המערך של כל המשפחה. יש נטיה בדרך כלל לנשים לקחת על עצמן הרבה מאד תפקידים- אשת איש, אם, עקרת בית, אשת קרירה, חוגים, חברים, ארוח.....
אנחנו מהוות הרבה פעמים "באר" לכל הסובבים אותנו, השואבים מאיתנו כוחות, עידוד, תמיכה.
מה שחבל זה שאנחנו שוכחות הרבה פעמים שהבאר הזו צריכה גם להתמלא, בכדי שיוכלו להמשיך ולשאוב ממנה.
כאשר הבאר מתרוקנת, הגוף צועק הצילו. לפעמים הוא צועק מספיק בקול, ואז את מצליחה לשמוע, להבין שאת צריכה להוריד הילוך, ולתת לעצמך את מה שצריך.
לפעמים הוא לא מספיק ברור, ואז זה עולה לנו חלילה במחלות קשות, אשר מתפתחות להן לאט ובשקט. מחיר כבד מאד!!!
הבנה של כל המערכת, שצריך איזון בין עבודה, מנוחה, כיף. בין קבלה לנתינה- היא חיונית לקיום בריא של כל המשפחה.
לא מתאים להם שאת מפסיקה להיות "טורבו". אולי הם מרגישים שזה נופל עליהם. חלוקה נכונה, אולי חשיבה ביחד מה באמת חייבים ועל מה באמת אפשר לוותר, אולי שיחה משותפת עם איש מקצוע, יכולים להתחיל קו של שינוי בגישה שלכם לחיים המשותפים.
הבעיה היא לא "שלך". הבעיה להערכתי היא של כל המשפחה.
אם נראה לך שקשה להתחיל שינוי לבד, בשיחות משפחתיות, אפשר להעזר ביעוץ משפחתי. חשוב שהמפגשים יהיו עם כולכם, בכדי להעביר את מוקד הבעיה ממך אל המקום האמיתי שלה.
בהצלחה ופורים שמח
טל
|
|
נכתב ע"י ליאור ב - 07.03.11, 9:42
צליאק
היי טל, אשמח לעזרתך כאב מתוסכל וחושש...
הבן שלי (14) חולה צליאק, מאובחן מהגן ובסה"כ הפנים יפה והתמודד לא רע בכלל עם המגבלות, תמיד היה ילד מאוד טוב ובוגר בכל מה שנוגע לצליאק ובכלל. בשנה האחרונה הוא "מרמה" יותר ויותר, ואוכל לפעמים כמויות גדולות של אוכל אסור. כנראה שבגלל שהרגישות לא מתבטאת אצלו ישר בכאבים או בעיות זה מקטין לו את המוטיבציה לשמור כמו שצריך. אנחנו כמובן מאוד כועסים עליו ומופתעים מזה שילד בוגר וחכם כמוהו מתחיל דווקא עכשיו להתנהג כמו ילד קטן וחסר אחריות אחרי שנים שהוא הבין ושמר על עצמו. אנחנו אפילו חוששים לתת לו לצאת לטיול שנתי כי לא ברור אם הוא יאכל כמו שצריך. חוץ מזה בתחומים אחרים הוא ילד מאוד טובה ורגוע, תלמיד מצטיין, עוזר ומנומס בבית, יש לו חברים ואפילו חברה חדשה... רק הנושא של הצליאק בעייתי אצלו. מה עושים?
תודה מליאור
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 08.03.11, 13:42
תגובה: צליאק
שלום ליאור
נערים בגיל ההתבגרות נמצאים באופן טבעי בשלב בו מנסים ליצור הפרדה וניתוק מההורים, מורדים בחוקים ובתכתיבים, ומנסים לבנות את הנפרדות והעצמאות שלהם. זה שלב טבעי, נכון ובריא. מי שלא מגלה סימנים של מרידה, הייתי דואגת.
נראה לי שאולי שיחה עם אדם שאינו אחד ההורים יכולה לעזור. כדאי בשיחה כזו להעביר את האחריות לניהול המחלה לבן. אפשר להתחיל מהבנה שהמחלה, בהיותה מחלה כרונית, יוצרת עומס וכעס. הגבלות לאורך זמן (גם אם בימינו יש כמעט כל דבר מותאם, וכמעט שאין הגבלות), הצורך לחשוב תמיד אם אפשר או אי אפשר, להיות שונה מהחבר'ה- כל זה יוצר כעס.
חשוב שהבן יבין את המשמעות של לתת למחלה לנצח (כפי שציינת- הנזק לא מיידי!). ניתן לצייר את זה כמו מאבק בין הבן לבין המחלה. ניתן לחיות בדו קיום בשלום, אם כל אחד מהצדדים מקבל את הגבולות שלו. את ה"דרקון" הזה אי אפשר (עדיין) לנצח. אפשר רק לא לתת לו לגדול באופן לא מרוסן ולהשתלט על החיים. זה כרגע צריך לעבור לידיים של הבן. הרי לא תוכלו לנהל לו את המחלה כל החיים...
נראה לי שיוכל לקבל את כל זה יותר בפתיחות אם השיחה תתנהל עם מישהו שנמצא איתו בקשר טוב, ואינו אחד מכם.
בהצלחה
טל
|
|
נכתב ע"י אסתי ב - 02.03.11, 18:06
פיברומיאלגיה
הי,
יש לי בת בת 28 שאובחנה לפני 3 שנים כחולת פיברומיאלגיה. היא חזרה לגור בבית (עד אז היא גרה בדירת שותפים) ומאז יש ירידה מאוד חזקה בתפקוד שלה ואני ובעלי מרגישים שלפעמים היא תופסת טרמפ על המחלה ומרשה לעצמה לא לעשות כלום עם החיים שלה. אנחנו מאוד מודאגים אבל קשה מאוד להגיד לה משהו, יש רהיא מתנפלת ומאשימה שאנחנו לא מאמינים כמה כואב לה, לא מבינים וכיוב'.
המצב מאוד מתסכל אותנו וגם מדאיג, שנינו לא צעירים ומאוד רוצים לראות אותה מוצאת כיוון בחיים, עבודה, בן זוג...
מה את מציעה לנו לעשות?
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 03.03.11, 16:08
תגובה: פיברומיאלגיה
הי אסתי
פיברומיאלגיה היא מחלה, שלדעתי עדיין לא מספיק מובנת, בוודאי לא בציבור. מהניסיון שלי עם חולים במחלה, יש מצבים של כאבים שניתן לחיות איתם, ולפעמים יש מצבים של כאבים שממש אי אפשר לתפקד. בדרך כלל זה לא באופן רציף.
גורם משמעותי בהתמודדות עם המחלה, מעבר לקבלת מקסימום הסיוע הרפואי, זה הכוחות הנפשיים של החולה. כמו כל כאב כרוני, הכאב שואב ממאגר האנרגיה הנפשית שלנו. לפעמים פשוט נגמר הכוח, ואין יותר אנרגיה גם בשביל התמודדות עם חיי היום יום ודרישותיהם- לימודים, עבודה, זוגיות...
אני ממליצה על ליווי של טיפול פסיכולוגי לתקופה מסויימת, בכדי לאפשר לתת מקום לכאב, לחוסר האונים, לכעס, וגם לקבל כלים להתמודדות יעילה יותר ודרך להתחבר למקורות של כוח.
בהצלחה
טל
|
|
נכתב ע"י גלית ב - 13.02.11, 16:23
מחלה גופנית וחרדות
שלום,
אובחנתי לפני חצי שנה בערך בטרשת נפוצה, כרגע אני במצב גופני טוב יחסית אבל מבחינה נפשית... קשה.
אני חד הורית לילד בן 9 ואמנם יש לי משפחה קרובה ותומכת ואני יודעת שגם אם יקרה הרע מכל יהיה מי שיטפל בו והוא לא יהפוך ל"ילד מוסדות" ובכל זאת אני חושבת על עצמי, על הגיל הצעיר שלי, עליו, על זה שיש לו רק אותי... והחרדה מתחילה לעלות ולעלות... חשבתי ללכת לקבוצת תמיכה אבל מציף לי מדי, טיפול נפשי אני מאוד רוצה (הייתי קצת אחרי הצבא סביב משבר ומאוד עזר לי) אבל דווקא עכשיו עם האבחנה אני מרגישה שאני צריכה לחסוך כל שקל על כל מקרה שלא יבוא, גם אם עכשיו נראה שהכל בסדר ואנחנו חיים ברווחה. בקיצור- הסתבכתי עם עצמי ואני מאוד זקוקה לעצה פסיכולוגית טובה....
תודה ותודה על הפורום
גלית
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 14.02.11, 8:12
תגובה: מחלה גופנית וחרדות
הי גלית
הגילוי של הטרשת הוא כמו תהום שנפתחת באמצע הדרך. תחושת החרדה היא טבעית. המון חוסר וודאות, פחד. גם מול הילד אבל מאד מול עצמך.
מצד אחד אני יכולה להבין את הצורך שלך לחסוך, לחשוב על העתיד. מצד שני- כל רגע שלך כרגע הוא כל כך יקר! האפשרות לחיות כל רגע במלואו, לשחרר במידה מסויימת את החרדות, ופשוט להיות.
מה שאני כותבת כאן תופס לכל אחד ואחת, רק כשאנחנו נתקלים בשבריריות של החיים, זה נהיה לנו כל כך מוחשי.
אני רוצה לומר לך שתפסיקי לעשות חשבונות. יש מטפלים טובים שלא לוקחים מחירים אסטרונומיים. יש מטפלים דרך קופת חולים. תמצאי מדריך/כה שיעזור לך בשלב הזה לחיות עם התהום הזאת.
אל תוותרי על עצמך!!!
שיהיה לך יום נהדר ובהצלחה
טל
|
|
נכתב ע"י דליה קרה דוד ב - 23.01.11, 6:03
נסינים אנושיים לטכנולגיות קשר חדשות האמטלה של מחלת נפש
כולנו יודעים שהאנושות שואפת לרווחה ואריכות ימים , ולשם התקדמות בתחומים אלה היא זקוקה לנסיינים .
האם יתכן ?????. שכדי להשיג מטרות אלה הבנתיות ותיעול אנשים החברה זקוקה לאמצאי תקשורת רך במרכאות
כמו פלישה אל המודע .
כוון שבמדינת היהודים נזנחו הערכים והגבולות האתיים בניסויים האם יתכן? שנלקחים אנשים לצורך נסויים אלה מתוך
אלה החברה מגדירה כחולי נפש??
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 23.01.11, 22:52
תגובה: נסינים אנושיים לטכנולגיות קשר חדשות האמטלה של מחלת נפש
שלום דליה
לא ממש הבנתי מה את בעצם שואלת
הפורום שלנו כאן לא עוסק בשאלות פילוסופיות או מדיניות, אלא בקשיים הפרטיים והאישיים שאנחנו נתקלים בהם, ומתקשים למצוא א הכתובת שיכולה לענות ולהתייחס.
לילה טוב
טל
|
|
נכתב ע"י זוהר ב - 17.01.11, 15:26
התייעצות
שלום,
שמי זוהר, אני נשואה עם שלושה ילדים לבעל מדהים ואוהב.
לפני חצי שנה הוא עבר תאונת אופנוע שבעקבותיה נכרתה ידו. תהליך קשה, גם פיסית וגם נפשית. למזלנו זו לא היד הדומיננטית כך שבחינות רבות התפקוד שלו נשאר טוב ברמה הטכנית. הבעיה האמיתית והעמוקה היא הצד הנפשי. מאז מה שקרה הביטחון שלו מאוד מאוד ירד, והוא נעשה עצבני ושתקן.
חשבתי שזה יעבור תוך כמה חודשים, אבל נראה שיש רק החמרה... לא שאני מזלזלת, אני מבינה איזה סיוט זה שקורה לך דבר כזה, אבל אני גם מתגעגעת לבן זוג והאבא המדהים שהיה לנו וגם.... דואגת....
מה אני יכולה לעשות? האם יש צורך בעזרה פסיכולוגית?
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 18.01.11, 8:31
תגובה: התייעצות
שלום זוהר
תגובה נפשית לפציעה קשה- מרמה של תגובה לפגיעה בדימוי הגוף ובדימוי העצמי ועד לתגובה פוסט טראומטית, הן דבר רגיל, ויכול להתבטא בשינויים קשים במצב הרוח, תגובות לא רגילות, עצבנות, סיוטים וקשיי שינה ועוד.
חשוב מאד מאד להגיע לטיפול כמה שיותר מהר אחרי הפציעה. לא לתת לדברים להתקבע!!!
כדאי לחפש מטפל/ת עם ניסיון בטיפול בפגיעה פוסט טראומטית.
יש בהחלט אפשרות לשפר את המצב.
בהצלחה ויום נהדר
טל
|
|
נכתב ע"י יוסי ב - 19.12.10, 17:36
טראומה ואישיות גבולית
בגיל 19 נפצעתי קשה בצבא ובסוף שוחררתי לא מרצוני על םרופיל 21 בגלל טראומה נפשית
עד אז החיים שלי היו נורמליים בסה"כ סתם נער מתבגר עם בעיות של גיל טיפש עשרה אבל מאז התחילה התדרדרות בכל התחוים אפיול כשעברו כבר הסינים של הפוס טראומה למשל התחילה אצלי קנאה פסיכית לבנות זוג שלי שתיית אלכוהות מוגזמת ביותר ועישון סמים וגם קושי להתמיד בעבודה והרבה מאוד סכסוכים עם אנשים בציפיתי שיעזרו ל אבל לא עמדו לצידי כשהיו קשיים
מאז ועד היום, ואני כבר עוד מעט 30 אני לא מוצא את עצמי מסתובב סביב הזנב שלי ואובחנתי באישיות גבולית אבל אני לא ממש יודע מה אני אמור לעשות עם זה- זה בכלל יכול להיות שמטראומ ה נוצרת אישיות גבולית? והמ הטיפול המומלץ במקרה שלי?
יוסי
(שם חסוי)
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 20.12.10, 12:59
תגובה: טראומה ואישיות גבולית
שלום יוסי
אני שומעת הרבה מאד כאב בסיפור שלך. אתה מסתובב הרבה שנים עם קושי גדול לארגן את החיים שלך, למצוא כיוון, להתקדם, להתחיל לחיות את החיים האלו.
אני לא יודעת לגבי האבחנה- מי איבחן, האם עברת איבחון פסיכיאטרי מסודר או שמישהו "הדביק" לך אבחנה.
אני גם לא יודעת, ממה שכתבת, האם היית בטיפול פסיכולוגי מסודר, לכמה זמן, מה היו התוצאות. האם שילבת גם טיפול תרופתי?
כל השאלות האלו הן בכדי לבדוק עד כמה הועיל לך טיפול בכלל. מהניסיון שלי, יש הרבה פעמים מצב של "התפרקות" אחרי טראומה קשה. בעיקר אם האדם עדיין לא היה ממש בשל לפני הפציעה, והכוחות עדיין לא היו ממש מאורגנים וחזקים. לפעמים צריך תקופה ארוכה של טיפול בכדי לעזור לארגן שוב את החיים, וללמוד להתמודד עם התופעות של הטראומה.
אם עוזבים את זה, עלולים להכנס למצב של הסחפות- אין לחיים כיוון, אין ממש כוח לקחת את ההגה לידיים. כאילו אניה שהרב חובל שלה יושב בצד ונותן לה להתגלגל בים.
בשביל זה נעזרים בטיפול. כדאי לבחור טיפול שיעזור לארגן, להגדיר מטלות. יותר בכיוון קוגניטיבי- התנהגותי ופחות בכיוון דינאמי.
כדאי לחשוב אולי גם על מסגרת שתעזור לך להתארגן, כמו- שיקום תעסוקתי. בניה של מסגרת, גבולות ברורים, מטרות, חשובה לך מאד בכדי להתחיל לקחת את ההגה חזרה לידיים!!!
בהצלחה ויום טוב
טל
|
|
נכתב ע"י יורם ב - 17.12.10, 18:20
ציפרלקס
אני רוצה להתנצל מראש אם זו לא הבמה, אך יש בידי 2 חבילות ציפרלקס עם מרשם מרופא המשפחה שלי. בינתיים עברתי תרופה לוייפאקס ולכן נותרתי עם 2 חבילות ציפרלקס שלמות ואין לי מה לעשות איתן. מי שרוצה את החבילות+המרשם מהרופא שתיראו שאני בנאדם אמין ולא איזה שקרן שייצור עימי קשר לאימייל yoram_kuperminz@walla.co.il
אני מקווה שלא אצטרך לזרוק אותם לפח אם אפשר לעזור למישהו אחר שזקוק להם.
ושוב פעם אני מבקש סליחה אם זו לא הבמה.
יורם.
|
|
|
נכתב ע"י טל פורטנוי ב - 19.12.10, 11:05
תגובה: ציפרלקס
שלום יורם
קודם כל תודה על הרעיון לעזור לאחרים.
אני חוששת שהעברה של תרופות היא בעיה. גם אם התרופות עצמן מקוריות ואתה בסדר גמור, חשוב שמי שמקבל את התרופות יקבל אותן רק עם מרשם של הרופא שלו!!! ולא יותר ממה שנקבע לו. לקיחה לא מותאמת או במינון לא מותאם עלולה לגרום לבעיות חמורות.
אני מציעה לפנות לבית המרקחת של הקופה עם המרשם והתרופות ולראות אם ניתן לקבל זיכוי כלשהו.
יום טוב
טל
|
|
|
מדריך לבחירת
איש מקצוע
|
|
|
|
|
|
|
