פורום התמודדות עם נכות פיסית ו/או נפשית

הי
התמודדות עם בעיה פיזית שנראית לעין עלולה ליצור בעיה עם דימוי הגוף שלנו, וגם יכולה לעורר ירידה ברמת הביטחון העצמי, בעיקר בחברה או בזוגיות.
הרבה פעמים הבעיה הרפואית נראית לנו ענקית, ומשתלטת על "כרטיס הביקור" שלנו, גם אם בעיני האחרים זה לא נראה כל כך משמעותי.
פגיעה בדימוי הגוף שלנו עלולה לגרום להמנעות מקשר ולחשש מדחיה.
אני שמחה שאת מציינת שאת מצליחה בתחום העבודה והלימודים, שיש לך חברות, ושהפגיעה ממוקדת למעשה בתחום של הזוגיות. כלומר- בסך הכל כוחות האגו שלך שמורים, ואת יכולה להאמין ביכולות שלך ולממש אותן.
אני מאד ממליצה על פניה ליעוץ הממוקד בדימוי הגוף, ובאפשרות לקבל את הבעיה ולתת לה מקום ריאלי יותר בכרטיס הביקור שלך, בכדי לפתוח בפנייך אפשרות למצות את עצמך גם בתחום של קשרים זוגיים, ולא לקבע את החשש מהדחיה.
בהצלחה ויום נהדר
טל

שלום עמליה
נראה שהקושי הבסיסי הוא בינך לבין בעלך. זה שהוא לא מעריך אותך, ומעביר מסרים מאד בעייתיים לילדים.
הילדים זקוקים גם לאבא וגם לאמא. הרס התדמית של אחד מההורים יכול ליצור בעיות אצל הילדים, ולא רק בנושא של כיבוד ההורה או משמעת. הילדים לומדים את דפוס היחסים, וחבל מאד שזה מה שהם יקחו.
אני מציעה לנסות לשוחח עם בעלך- לא רק בנושא הילדים, אלא בכלל לגבי היחס שלו אליך, איך הוא תופס אותך כאשה שמתמודדת עם מחלת נפש. האם המחלה שלך היא דרך שלו לשלוט בך, לצמצם את הכוח שלך...
אני הייתי מציעה לפנות ליעוץ זוגי או משפחתי, שיעזור לכם לאזן מחדש את מערכת היחסים, ולא להמשיך ולהשתמש במערכת המשפחתית כמו בשדה קרב. בסופו של דבר, כולם סובלים.
בהצלחה
טל

שלום שי.
תסמונת אספרגר, למיטב ידיעתי, היא תסמונת מולדת. לעיתים יש קושי לאבחן בגילאים מאד צעירים, אבל נראה לי שגיל 15 הוא קצת מאוחר.
רציתי לשאול למה בעצם אתה חושב דווקא על תסמונת אספרגר ולא על קשיים אחרים? התופעות שאתה מציין יכולות להתחבר להפרעות קשב וריכוז (בכיוון של התנתקות וחוסר ריכוז, ולא בכיוון של היפראקטיביות), או של קשיים רגשיים, של מופנמות גבוהה ועוד.
האם הילד עבר אבחון פסיכולוגי?
להערכתי, גם בשביל השקט שלכם, וגם בכדי שהילד יקבל את הסיוע המתאים ביותר עבורו, כדאי לפנות לפסיכיאטר המתמחה בילדים, ולקבל המלצות לאבחון. אם יש בעיה מסויימת, והילד יקבל עזרה בזמן, תוכלו למנוע קיבוע של הקשיים- גם בתחום הלימודי ובעיקר בתחום החברתי.
הרבה הצלחה ויום טוב
טל

שלום אודליה
שאלות של זוגיות הן תמיד קשות. האם זו הבחירה הנכונה. מה חשוב לי בבן הזוג. האם אני לא אתחרט אחר כך.
אני בטוחה שהרבה יותר מסובך, כאשר לשאלות האלו מצטרפת השאלה של מי ירצה אותי עם הנכות. האם אצטרך להתפשר על אדם עם נכות.
אם נצא לרגע מהתוויות האלו- הייתי מציעה לך לעצור לרגע ולחשוב מה את מוצאת בו (חוץ מזה שהוא "על הרגליים"). מה את אוהבת בו. משיכה פיזית היא מאד חשובה, אבל ממש לא הכל (אלא אם כן יש דחיה פיזית, ואז אין מה לדבר!). האם את נהנית בחברתו, מוצאת בו עניין. האם את יכולה לדמיין את עצמך חיה איתו שנה, 5 שנים, יותר?
כמה זמן אתם נמצאים ביחד? עד כמה את מניחה לקשר אינטימי לצמוח ביניכם? האם היו גברים אחרים שכן חשת אליהם גם משיכה פיזית?
כל השאלות האלו יכולות לעזור לך לברר עם עצמך עד כמה הקשר הזה משמעותי עבורך, או עד כמה זו התפסות לאופציה שגבר "הולך" רוצה אותך.
כשאנחנו חושבות על שותף להרבה שנים, מישהו שאנחנו רוצות לבנות איתו את החיים, אנחנו לוקחות בחשבון מיכלול גדול של תכונות, כולל המשיכה.
אני מאחלת לך הרבה הצלחה בכל בחירה שתבחרי
טל

שלום קארין
את לא כותבת כמה זמן את אחרי הניתוח, עד כמה היה הניתוח קשה, האם יש השלכות תיפקודיות או הרבה טיפולים נלווים אחרי הניתוח?
ניתוח עלול לעורר קושי שיש לנו עם הגוף שלנו, שהצלחנו להתעלם או להתמודד איתו בלי שיעלה למודעות.
כל התערבות או פעולה "מתקנת" בגוף מתקשרת בסופו של דבר לדימוי הגוף שלנו. יכולה לעלות תחושה שמשהו בנו פגום, או שהניתוח עצמו פגם בשלמות של הגוף. מודעות לדברים שלא אהבנו קודם בגוף שלנו יכולה להתחדד ולהתעצם.
הצורך לתת תשומת לב גדולה יותר לגוף- בגלל הניתוח, הטיפולים והכאבים- גורמת לנפש להתעסק יותר בדימוי הגוף.
אם עבר הרבה זמן יחסית לאחר הניתוח, ואת עדיין עם מחשבות של ניכור מהגוף, או אם המחשבות מאד מטרידות, כדאי מאד לפנות ליעוץ ולבחון מה עומד מאחרי התחושות שלך. יש דברים שאם נותנים להם להמשיך, עלולים לגדול ולהסתבך, וחבל על התחושות הלא טובות והפחדים המיותרים.
הרבה בריאות ויום טוב
טל

הי אליעד
אני מסכימה איתך שניתוח הוא צעד קיצוני, וגם התועלת שלו היא במקביל ליכולת שלך לשלוט באכילה. גם לאחר ניתוח, יש חשש (מעבר לסיבוכים של הניתוח עצמו) לחזרה למשקל יתר במשך הזמן, אם אתה לא רוכש כלים לשליטה באכילה, או כפי שאני רואה את זה- כלים לשמירה וטיפוח של הגוף שלך.
השמנת יתר היא בעיה קשה, אשר הולכת וגדלה בארצות המפותחות. יש מחקרים רבים על הגורמים- החל מגורמים ביולוגיים (נטיה גנטית, קצב חילוף חומרים...), דרך חינוך והתניות ועד לגורמים פסיכולוגיים אישיים.
לפעמים קצת קשה להפריד בין הביצה לתרנגולת, כשמגיעים לגורמים נפשיים בהשמנה. בעיה של חוסר ביטחון, צורך "להחביא" את עצמי, בושה עמוקה או קושי בהתמודדות עם טראומה, צורך ב"מעטפת" מול התמודדות חברתית כושל, צורך בסיסי בהזנה ואהבה שלא קיבלו מענה מספק בילדות- כל אלו יכולים להיות גורמים לאכילה.
מצד שני- חלק גדול מהגורמים האלו הם גם תוצאה של ההשמנה.
אם נשללה בעיה פיזיולוגית להשמנה (?!!!), אני מציעה במקביל להדרכה של דיאטנית (חשוב כאן למצוא דיאטה שיכולה להתקבל על ידך כדרך חיים ולא כ"דיאטה"!) לנסות טיפול שיעבוד על דימוי עצמי ודימוי גוף, במקביל לעבודה על כוחות האגו- הכוח לקבל החלטות ולבצע אותן.
דבר נוסף שיכול לעזור עד מאד, זה להתמכר לספורט. מניסיון עם הרבה אנשים- חוץ מהוצאת אנרגיה וקלוריות, הספורט עובד מאד על הדימוי העצמי ודימוי הגוף, מפרק כעסים וחרדות, ומסייע לנו להתחבר שוב עם הגוף שלנו.

אליעד- ללמוד לאהוב את עצמך, להעריך את הגוף, לטפח את עצמך, לקחת אחריות על עצמך- זה הבסיס לחיים שמחים ומלאים. אז לא לוותר או לצפות לניסים. זו עבודה לכל החיים.
בהצלחה
טל

הי אירית
אני לא בטוחה שהבעיה הרפואית היא הסיפור בבסיס של הקושי שלך להתקשר עם התינוק. אולי רק "כפתור" שאפשר לתלות עליו את הקושי.
אני באמת לא יכולה לשער השערות מהקצת שאת כותבת. לעיתים הילד מגיע בתקופה של קשיים אחרים- עומס עם הילדים האחרים, קושי לחלק את עצמנו בין הבית והעבודה, קשיים רגשיים עם בן הזוג, תחושה של החמצה בהתקדומות בחיים או בהתפתחות אישית....
גם כשאני ממש רוצה את הילד הזה, עלולה להיות תחושה של העמסה, בעיקר כשכבר יש עוד ילדים.
כאשר נולד ילד עם בעיה רפואית קשה, עלול להיות קושי בחיבור הראשוני, בעיקר אם יש דרישה לטיפולים רפואיים, ניתוחים, או אם יש חשש ניכר לחייו.
כפי שאת מתאת, לא מדובר במצב כזה. אם הקושי כן קשור לבעיה הרפואית, הייתי מציעה לך לבחון את הצורך שלך בשלמות ובהשגיות.
מה אפשר לעשות? להיות איתו, לגעת בו, לשתף גם את הילדים האחרים. לא הייתי "חופרת" בקושי, כי זה עלול לקבע את התחושה שיש קושי ולהעצים אותה. פשוט לבלות כמה שיותר זמן עם התינוק. לדבר איתו, למצוא את הדברים שקוסמים לך ביצור הקטנטן הזה, לספר לו מה את אוהבת בו. המסרים האלה הם גם אליו וגם אלייך.
ושיהיה באמת עם הרבה בריאות ושמחה
טל

הי שני
קודם כל זה ממש לא "דפוק" להרגיש כמו שאת מרגישה. מחלת הסכרת היא חתיכת פרויקט קשה לכל החיים. זה ממש לא פשוט להתרגל למחשבה שצריך את כל הבדיקות והזריקות, ולחשוב 3 פעמים על מה שאוכלים...
וזה בוודאי לא פשוט לבוא לבן זוג ולחשוף את המחלה.
אני לא יכולה למכור לך פטנטים איך לקבל את עצמך עם המחלה, ברמה שתאפשר לך לבטא אותה כחלק מסויים ממך. כשאנחנו מגיעים למצב שבו אנחנו לא רואים במחלה משהו מרכזי, אלא מצליחים להכיל אותה כחלק מהדברים הטובים והפחות טובים שיש לנו ב"סל" שלנו, אנחנו יכולים גם להעביר את זה לאחרים.
אני יכולה להציע לפנות ליעוץ לתקופה קצרה, שבה תוכלי לעבד את המקום של המחלה בכרטיס הביקור שלך, את הרגשות שלך מול המחלה, ואת האפשרות לקבל את המחלה בתוך המיכלול של התכונות שלך. נראה לי שלעבוד על זה עם מישהו נוסף יכול לעזור.
והכי חשוב- לא להתעלם מהמחלה, ולא לתת לה למנוע ממך לחיות את החיים האלה במלואם!!!!
יום נהדר
טל

הי ברק
אין לי "מתכון" לתת לך.
כמו בכל התלבטות בנושא קשר זוגי, גם לגבי השיתוף בקושי רפואי הוא עניין של תחושת הביטחון שלך בקשר. אתה לא רץ לשים ב"כרטיס הביקור" שלך את הדברים הפחות מלהיבים. כל אחד מאיתנו מנסה לשווק את עצמו לבן הזוג בצורה המושכת ביותר שניתן. ככל שהקשר מרגיש יותר בטוח, אנחנו מרשים לעצמנו לחשוף גם חלקים פחות מלהיבים.
מצד שני, אם תימנע מלספר על דבר משמעותי כמו המצב הבריאותי, או אם תדחה את זה יותר מידי, זה עלול להתפס כ"תרמית".
חשוב מתי היה ההתקף. אם עבר הרבה זמן ללא סימנים של המחלה. האם אתה לוקח תרופות או מאוזן ללא טיפול תרופתי.
יש מצב של התקף בעקבות שימוש בסם, אבל במצבים מסויימים הסם הוא רק הכפתור שמפעיל התפרצות של המחלה.
בסופו של דבר, אתה בוודאי מעוניין בבת זוג שתוכל לקבל אותך עם הטוב והפחות טוב שבך, בלי לחשוב מה אפשר לשתף ומה לא. בלי לחשוב מה היא משתפת ומה היא מסתירה.
בהצלחה ולילה טוב
טל