שלום שירה,
חל איסור על העברת תרופות מאדם לאדם. מה שמתאים ונרשם לחברתך עלול לא להתאים לך, ולכן, אני ממליצה בחום שתרופות כנגד התקפי פאניקה תקבלי מהמומחה לתחום, הוא הפסיכיאטר כמובן. אם את הולכת באופן פרטי ולא דרך קופות החולים, לא יפתח לך תיק. עם זאת כל רופא, גם בקופות החולים  מחוייב בסודיות בינו ובין הלקוח , אך הדברים אכן נרשמים.
לא בטוח שתרופות בלבד הן הפתרון האידיאלי, כי כשמפסיקים לקחת אותם יתכן שהתקפי הפאניקה יחזרו. עדיף להתחיל בטיפול פסיכולוגי כנגד ההתקפים בד בבד עם נטילת התרופות. שיטה זו מבטיחה מקסימום הישגים. לטיפול בהתקפי פאניקה וחרדה מומלץ ללכת לטיפול קוגניטיבי התנהגותי.
בהצלחה!
אורית

אורן שלום,
בנך היה מודע לפריצה לביתם של בני דודים, ולמרות שלא היה נוכח בפריצה עצמה, די היה בארוע כדי לעורר בו מחשבות על האיום שהיה נשקף לו  אם פריצה כזו היתה מתרחשת אצלכם. המחשבות בתורן  עוררו רגשות כמו אימה, בהלה, חוסר אונים, סכנה, וההתנהגות "הבטוחה" לא אחרה לבוא. כעת, על מנת להרגיש בטוח, בנכם נמנע מחשיפה למצבים שלדעתו עלולים לסכן אותו והוא נצמד אליכם, לא נשאר לבד, ומנסה "להגן" על עצמו. אךמה שבעצם קורה הוא שבנכם מעמיק את רמת החרדות שלו בכך שאינו מתעמת עם פחדיו, ורק כשיבחן את האמת מאחורי מחשבותיו הקטסטרופליות ("מה קרה לבני דודים, האם מישהו נפגע?"או  " אם היו פורצים אצלנו, כמה מסוכן זה יכול היה להיות עבורי?"), ויחווה בטחון במצבים שהיום נתפשים כמאיימים (למשל להשאר לבד בבית ולראות שלא קורה כלום) הוא ירגע וחרדותיו יתמתנו. תהליך מסוג זה ראוי שיעשה רק בטיפול מוסמך. טיפול קוגניטיבי התנהגותי הוא טיפול ממוקד קצר מועד הנחשב ליעיל ומתאים לקושי מהסוג שאתה מעלה. לא מומלץ להניח לבנך להתמודד לבד, כי יתכן שכוחותיו דלים וחרדות מסוג זה עלולות לגרור בעיות נוספות בהמשך.
בהצלחה!
אורית ברטל

שלום לך,
את מתארת התקדמות משמעותית ונפילה בעקבות אירוע ספציפי שבתחושתך מוטט הכל.. האם את אומרת לעצמך משפטים כמו:"כל השינוי שעברתי נמחק ברגע" "בעצם כלום לא השתנה" ומשפטים דומים לאלו המבטלים את התהליך שעברת?
אם כן, אין ספק שאת חווה מצוקה גדולה שנגרמת מצורת חשיבה שגויה שהורגלת בה, נטיה לחשיבה של "הכל או כלום"-, או "ביטול היש"  . החיים הם לא קו ישר ,וגם בתהליך ארוך וטוב של התקדמות יש נפילות- לעיתים קטנות ולעיתים גדולות, לעיתים ללא סיבה ולעיתים בעקבות אירוע קשה, בכל מקרה נפילה כזו עשיה להיות אתגר ,פגישה עם טריגר מוכר מהעבר ,רק שכיום כנראה יש לך כבר יותר כלים להתמודד עם החרדה. אם תצליחי לומר לעצמך משפטים כמו:" אני חווה נפילה בתקופה זו אבל מובנת לי סיבתה, ואנ י רואה אותה על רצף בתוך התהליך".... המצוקה בודאי תהיה קטנה יותר.
כמובן שכדאי גם לבדוק איך פירשת את התאונה של אחיך, מה אמרת לעצמך על האירוע, מחשבות אלו ואחרות משפיעות מאוד על התחושות.
אני מציעה לך לשוב לטיפול הפסיכולוגי ולעבד את התחושות והמחשבות
בהצלחה ורק טוב
מיכל

שלום אלון,
זה באמת מטריד וגם מדאיג לראות את אחותך במצוקה.
האם היא אוכלת וישנה כרגיל? האם ידוע לך אם התיפקוד היומיומי שלה השתנה?  האם היא עסוקה בתאונה שקרתה?
בהתאם לתשובות כדאי לבחון אם היא סובלת מטראומה בעקבות התאונה. טראומה עשויה להיגרם גם מאירוע בו לא נשקפה סכנת חיים כמו בתאונה הקלה בה היתה מעורבת אחותך.
מכיוון שעברו חודשיים מאז האירוע ועדיין אחותך מגלה סימנים של מצוקה כדאי להציע לה ולהורייך את האפשרות של ייעוץ מקצועי. ככל שטיפול קרוב יותר לאירוע ,כך ניתן יותר בקלות לחזור לתיפקוד תקין, ככל שחולף הזמן כך ההימנעויות כמו נסיעה באוטו הופכות להרגל שקשה יותר לשנותו.
בהצלחה
מיכל

שני שלום,
יש מטפלים המתמחים בפחד מטיסות. בהחלט יתכן שילכו לקראתך עם טיפול חשיפה ממוקד. אבל אפילו אם לא, כדאי להתחיל טיפול ולהיות מצויידת בכלים הראשוניים להתמודדות עם החרדה, ואולי אפילו לנצל את ההזדמנות לעמוד מול האיום ולחוות תוך כדי הטיסה ירידה בחרדה, שכן זה העקרון המנחה בטיפול : לחוות את האיום, לא לברוח ממנו, ולהרגיש כיצד החרדה הולכת ופוחתת בכח התובנות שכנראה כלום לא יקרה לי, ולא בכח הכדורים. טיסה נעימה!
אורית ברטל

אור שלום,
תנודות קיצוניות במצבי הרוח אופייניים למתבגרים. לא פרטת מהם הסימפטומים לאבחנתכם שאכן מדובר ביותר ממצבי רוח, אם כי ציינת שבתך שוכבת מפעם לפעם במיטה ובוכה, שוב התדירות לא ברורה לי וקשה להבין ממכתבך עד כמה הבעיה חמורה.   אך ממכתבך אני חשה שאתם, הוריה, יודעים שעובר עליה משהו קשה והילדה אינה כתמול שלשום. התסכול והכאב שלך ושל בעלך מובנים מאד. קשה לראות את ילדך כואב ללא יכולת לעזור. וגם מדאיג.
לפעמים מתבגרים מתקשים לשתף את הוריהם במשברים שעוברים עליהם. נסי שוב לדבר עם בתך, אמרי לה שאת רואה את הכאב שלה, את מודאגת ומאד היית רוצה לסייע. גם אם הבת לא תסכים לשתף, הזכירי לה שאת ואבא שם בשבילה, ושהיא יכולה לסמוך עליכם בכל בעיה, גם הקשה ביותר. אם לא תדעו, לא תוכלו לעזור. נסי לברר אם מדובר במשהו שקרה בבית ספר, בעיה עם חבר, או בעיה שאיננה מסוגלת להתמודד עמה לבד. נסי להתקרב לליבת הבעיה. . אם לאחר מספר ימים היא עדיין לא תשתף, כדאי שתדברי  עם המורה שלה או  יועצת בית הספר ואולי בעדינות תוכלי לדלות מידע מחברה קרובה, בלי להפר אמונים לבתך. אכן מדובר כאן במהלך עדין שעלול להתפרש על ידי בתך כהפרת אמון. מצד שני, חובתכם כהורי הילדה לוודא שלא קורה משהו חמור.
רק אתם כהוריה תדען אם זוהי פרשה חולפת, מהסוג שהיו בעבר, או שהפעם נדרשת התערבותכם. במקרה כזה, מומלץ לפעול.
בהצלחה!
אורית ברטל

שלום שמוליקיפוד,

דכאון יכול במקרים מסויימים לשרת אותנו, לעתים ללא שנהיה ערים לכך. הדכאון שלי עשוי להיות מסר לעצמי ולעולם: למשל, "אי אפשר לצפות שאפתח מערכת זוגית, אצא לעבוד או ללמוד, אחליט החלטות כרגע כי אני בדכאון". או "אם לא אפגין את הדכאון שלי, אנשים לא יבינו עד כמה הכאיבו לי", או, "כשאני בדכאון דואגים לי, מסירים ממני ציפיות, אני מרכז הענינים", ויש כמובן דוגמאות רבות אחרות. אין זאת אומרת שכל מי שחווה דיכאון "החליט" להיות בדכאון. דכאון הינו מצב קיומי קשה, עצוב ותוקע ורובנו היינו נותנים הכל לצאת ממנו. כשאתה הולך לטיפול פסיכולוגי  בדכאון, הטיפול יעסוק בדרך כלל בגורמים לדכאון, בפרוש שאתה נותן לגורמים אלה ובדרך ההתמודדות שלך עימם. דכאון עלול להצביע על כך שלא מצאת דרך טובה יותר. שנה חלפה ועודך בדכאון חרף התרופות. אולי באמת הגיע הזמן לבחון דרכי התמודדות יעילות יותר בטיפול פסיכותרפי, בנוסף לתרופות.
אגב, אם אתה בודק אם הדכאון משרת אותך ולא שולל אפשרות כזו על הסף, אולימצאת את קצה החוט.
בהצלחה!
אורית ברטל

שלום יפעת
מאוד קשה ומתסכל לחיות עם אדם שסובל מOCD. הקושי העיקרי, כפי שאת מתארת, הוא שישנה תחושה של כפייה, את חייבת לנהוג בדרך מסויימת על מנת לשמור על השקט בבית ואינך יכולה לחוש בחופשיות בביתך שלך.
את שואלת אם יש דרך לעזור לאחיך.  כפי שנוכחת בעצמך, קשה מאוד לעזור למי שאינו מעוניין בעזרה, הטיפול יכול להצליח רק אם יש מוטיבציה לשינוי, ומוכנות לעבודה קשה בתהליך הטיפולי.
ישנו ספר מצויין לטיפול ב-OCD שנקרא "די לאובססיה", אולי כדאי להניח על שולחנו של אחיך את הספר, ייתכן שעלעול בו יעורר את סקרנותו .
במקביל אולי כדאי להציע להורייך להגיע לייעוץ מקצועי בו יוכלו להבין את הבעיה של אחיך, ובמקביל גם את הבעיה שהוא יוצר לשאר בני הבית, מה שנראה לי הכי חשוב בשלב הזה הוא  שתוכלו להגיע לקווים מנחים לגבי האופן בו אתם בוחרים להגיב לדרישות האובססיביות. אני לא בטוחה שזה נכון להסכים לכל הדרישות,אך יש לבחור בקפידה ובתבונה את הגבולות.
בהצלחה
מיכל

שלום לך
את מתארת חרדה קשה ממין שגורמת לך להימנעות מקשרים עם גברים- את יוצאת לדייט לעיתים רחוקות ויתכן שהפחד מקירבה פיסית כל כך גדול שאת מתרחקת או משדרת ריחוק. אני מתארת לעצמי שאת חשה מתוסכלת ועצובה.
את מציינת שבנוסף לחרדה המדוברת את סובלת מחרדות נוספות, ייתכן שסף החרדה שלך מאוד נמוך כך שטריגרים רבים גורמים להקפצת החרדה.
נראה לי שהאפשרות הטובה ביותר עבורך היא לפנות לטיפול בו תוכלי לברר גם את החרדה הכללית אותה את חשה (האם יש לך צורך בתחושה של שליטה מוחלטת במצב כל הזמן?) וגם את החרדה הספציפית .
לגבי החרדה ממין כדאי לבדוק אילו מחשבות מוליכות את הפחד- מה משמעותו של המגע המיני עבורך?האם קיימת מחשבה שמין אינו מוסרי? האם האינטימיות מהווה עבורך קושי? כשתוכלי לברר לעצמך מה מקור הפחד ניתן יהיה בצורה הדרגתית ותהליכית לעשות שינוי בחשיבה ובמציאות
אם תרצי ישנה רשימת מטפלים של שדות מתוכה תוכלי לבחור את המטפל בסביבת מקום מגורייך
רק טוב
מיכל

רוני,שלום
אתה מתאר תהליך של שינוי משמעותי. דע לך ששנה זה לא הרבה זמן בשביל שינוי ,נשדמע שאתה עודך בתהליך, תן לעצמך להמשיך בו.
כדאי לבדוק אלו מחשבות שליליות נותרו במוחך, מחשבות שאינן מרפות וגורמות לך לא להרגיש שמח- זיהוי תבניות החשיבה יכול לקדם אותך לקראת שינוי.
בנוסף כדאי לברר עם המטפל אם הדיכאון איפשר משהו שלא התאפשר בימים כתיקונים, האם העצב תרם לקירבה, רגישות, התכנסות, או כל תחושה אחרת שיכולה להיות בעת ובעונה אחת גם נעימה וגם לא נעימה?
האם קשה להיפרד מתחושה שכזו?
בהצלחה בהמשך התהליך
רק טוב
מיכל