שלום, אני גרושה עם בן זוג, בתי הקטנה שנשארה בבית לומדת בתיכון וגרה אצלי ואצל אבא שלה, אין לה ימים קבועים בכל בית.
לאבא שלה אין בת זוג. אנחנו ההורים מסוסכים ולא מדברים, והרבה פעמים הילדה הייתה בין שנינו וספגה המון משנינו.
לאחרונה החלטתי לעבור למקום מרוחק והיא מתנגדת לעבור לשם, כמו כן יש לנו מאבק סביב הבית של אבא שלה שייתכן וגם הוא יצטרך לעבור.
בבית הספר היא לא מתפקדת לא נכנסת לשיעורים, למרות אוזן הקשבת והתמיכה של המחנכת והיועצת
מה לעשות?

שלום
לאחרונה בני בן 10.5 אובחן כסובל מocd על יד פסיכיאטר ילדים והתחיל טיפול  בפריזמה
רציתי לשאול מהו שיעור ההצלחה בטיפול כזה בילדים
האם יש דרגות שונות של ocd ? איך מודדים את מידת הocd  ?
האם יתכן  שזה יעבור עם הזמן?
האם חשוב לטפל בו זמנית אצל פסיכולוג קליני?
תודה

שלום.
אני ואשתי מתגרשים ולא גרים יחד כחודש - חודשיים. לאשתי יש בן זוג חדש מאז שנפרדנו (או קצת לפני). למעשה זהו החבר שהיא נפרדה ממנו לפני 10 שנים, שכיום אף הוא נמצא בתהליכי הגירושין.
לנו יש ילד בן שנתיים וחודשיים, והשאלה שלי היא האם זה נכון (מבחינת טובת הילד) להכניס לחיים של הילד בני זוג חדשים כבר בשלב הזה? הדאגה שלי היא שהחיכוכים בניניהם יכולים להשפיע  גם עליו או שאם הם ייפרדו, הילד יספוג פגיעה נוספת. (ואני יודע שלא הכול חלק ביניהם - ראיתי את זה עליה לפחות פעמיים בחודש הזה לצערי). חשוב לציין שאנחנו שומרים על יחסים נורמאליים אם אשתי לשעבר (בטח בכל מה שקשור לילד), ושנינו רוצים לפעול לטובתו.
תודה.

הבן שלי בן ה-3 ניכנס השנה לגן וניראה שקשה לו הוא לא בוכה או מתלונן אבל לא עושה כלום בגן אלא אם מישהוא מהצוות מפעיל אותו. אני מתלבטת לגבי תראפיה במוסיקה האם יכול לעזור לביטחון עצמי או שישנה דרך אחרת שאתה ממליץ עליה.

שלום לכולם,
בתי בת 6 עלתה השנה לכיתה א' מאז ומתמיד היא ילדה די חרדתית (צריכה שנבוא איתה לשירותים , פוחדת ממקומות סגורים , פוחדת להיות אצל חברים/ חברות בלי נוכחות שלי או של בן זוגי גם אם מדובר בחברים טובים, מפחדת להשאר בחוג הריקוד אם אני לא נמצאת בתוך האולם עצמו.....)

לתומי קיוותי שזה עניין של גיל אבל אני עדיין לא מרגישה כל שינוי של בגרות מצידה להפך....הקושי רק גורם לבנות להתרחק ממנה - ככה שבמסיבות ימי הולדת אני ממש רואה איך היא משוועת לחברה מנסה לגשת ונדחת לא פעם.

הילדה היא עדינה , רגישה, תלמידה חכמה ובכל זאת לבד.

נסינו לא פעם להזמין חברות מהכיתה הן באות משחקות אצלה ולמחרת בבית הספר עולם כמנהגו....היא שוב נותרת לבד.

האמת שהלב ממש נשבר לי. שלא בנוכחותה כמובן. נסינו טיפול פסיכולוגי שלא התקדם לשום מקום...
אשמח לקבל כל עיצה/ תובנה.

ילד בן שבע מתעורר באמצע הלילה.טוען ששומע צעדים,רעשים.מדבר הרבה על גנבים.
הולך למיטה של ההורים להמשיך לישון.לא רוצה לחזור למיטה שלו.בבקשה עזרה מה לעשות.?

שלום רב
אני נמצאת בתחילת חודש תשיעי ובני הבכור בן ה- 3 מאוד מעורב בעיניין ומראה ציפייה גדולה לבואו של התינוק.
הוא ילד מאוד בוגר לגילו (כל מי שמכיר אותו מבחין בכך). הוא מאוד קשור אליי. בעלי עובד המון לילות ולכן 90% מהזמן אני מטפלת בו לבדי. (הוא בגן מגיל 9 חוד').
הסברתי לו שעוד מעט אמא תצטרך לנסוע לכמה ימים לבית היולדות כדי ללדת את התינוק ואבא ישאר איתו וידאג לו, לשינה, להתארגנות בבוקר לגן וכדומה..
הוא פשוט לא מוכן שאף אחד חוץ ממני ידאג לו - כי ככה הוא רגיל.
בוקר אחד לפני כשבועיים התארגנו בבוקר לצאת הוא לגן ואני לבדיקת הריון שיגרתית והוא משך את הזמן עד שכבר ממש נהיה לי מאוחר וקצת הרמתי עליו את הקול ואמרתי לו שאני מאוד מאחרת לרופא. היה ממש מעט כעס בבוקר והוא הרגיש עליי שאני לא נינוחה (כי איחרתי מאוד). לבסוף הגעתי לרופא ובגלל מצוקה עוברית הוא המליץ על לגשת לבית חולים מה שגרר שבוע אשפוז.
בימים שקדמו לאותו יום הילד היה חוזר המון על המשפט - אני מפחד שאמא תלך ולא תחזור. וזה אכן קרה לו.. בלי הכנה מוקדמת.
אבא שלו וסבתא (שהוא מאוד קשור אליה) טפלו בו והסבירו לו שאמא לא הרגישה טוב ולכן אושפזה והביאו אוןתו לבית החולים כדי שיראה היכן אני נמצאת והילד גילה הבנה.
אבל... מאותו היום שחזרתי הביתה הוא אומנם ממשיך בשיגרת יומו - לא נצפו רגרסיות למינהן, אבל הוא מרביץ לי בכל פעם שהוא קצת מרגיש שאני כועסת עליו.
אם הערתי לו על משהו הוא פשוט מחטיף לי סטירה, בעיטה, מכות בבטן. כשאני שואלת אותו לאחר שהוא נרגע מדוע הוא מתנהג ככה הוא אומר - כי את כועסת עלי.
זה מגיע תמיד אחרי שאני מעירה לו על התנהגות לא נאותה - כמו הצקה לחבר, או חוסר זהירות שמוביל לסכנה מסויימת..
כשאנחנו בבית אני פשוט קמה והולכת לחדר אחר ואומרת לו - זה לא נעים לי. אבל כשאנחנו ברחוב קצת קשה לי להרים אותו ולעזוב את המקום / חוג/ גימבורי כי אני בחודש תשיעי.
אני לא מוצאת דרך להרגיע אותו לא בדיבורים ולא במעשים. מיד אחרי שהוא נרגע הוא מבקש סליחה ואומר - אמא אני אוהב אותך.
וכשאני שואלת אז למה אתה מרביץ לי - הוא עונה כי את כועסת עליי.
מה עושים? אני ממש אובדת עצות?

ב"ה



שלום וברכה,

בתי היא בת שנתיים וחמש, נמצאת איתי על -פי רוב בבית, לא במעון (היתה קצת במשפחתון , פה ושם), ויש לה עוד אחות בת 9 חודשים. היא מאוד עצמאית ויש לה רצונות חזקים. הרבה מאבקים איתה על כל דבר כמעט. אני יודעת שלא צריך להיכנס למאבקים אבל לפעמים זה בלתי נמנע, בדברים שחשובים לנו להקפיד עליהם. אני תוהה לעצמי האם זה הגיל הזה וזה עובר, האם יצרנו מערכת של תגובות כליה שגורמת לה לנסות לקבל תשומת לב דווקא דרך המאבק והשלילי. (למרות שהיא מקבלת הרבה גם דרך החיובי, מסדרת אחריה, דואגת ל אחותה וכו'...) ו/גם האם זה מן עניין כזה של אופי ובחירה של הנפש שלה דווקא ללכת למקום הזה. אולי לא הבהרתי לגמרי את התנהגות: היא נאבקת לפעמים כשמלבישים אותה או כשרוצה שדברים יעשו דווקא בצורה הזו ולא אחרת, מייללת הרבה למרות שאמנם עוד לא מדברת משפטים ממש אבל יכולה כבר להגיד מילים שנבין מה היא רוצה ובמקום זה מיללת, יש לה הרבה פעמים בכי שמגיע לדציבילים גבוהים, ועצבים כאלה. ברגעים האלה אני יכולה לחשוב שהיא ממש בלתי נסבלת ולעומת זאת הרבה פעמים כשהיא לא שם, היא רגועה ומקסימה, נעימה.



איך מתמודדים עם זה. איפה אני לוקחת אחריות על התגובות שלי אליה ואיפה להבין שזה הבחירה שלה?



אודה מאוד על תשובתך

שלום,
ביתי היחידה בקבוצת הצופים לא הוזמנה ליום הולדת של אחת הבנות, ולכן חזרה אומללה בוכייה ומדוכאת במשך כל השבת, אני (אימה) נפגעתי מאוד ומטילה האשמה באימה של הילדה הזאת שאיפשרה לה לעשות זאת בגלוי ( להזמין את כולם חוץ מביתי)
האם כדאי לי להעביר מייל לאמא שלה על שפגעה בביתי??
נ.ב
היא אשה מאוד רעה(גננת במיקצועה)

תודה
אורנית

שלום !
אני אמא לשתי בנות נפלאות, הגדולה בת 15, והקטנה בת 9.
שתיהן תלמידות מצטיינות, אהובות על חבריהן ועל מורותיהן, וילדות פשוט טובות.
אין לי ספק שהגדולה שלי אוהבת את אחותה הקטנה, אך כל הזמן מפגינה כלפייה חוסר סבלנות, היא לא נחמדה אליה ומרוחקת ממנה. לעומת זאת עם חברותיה היא מגלה אהבה גדולה, נתינה, נשיקות, חיבוקים, וגם היחס כלפיה מצידן זהה.
הקטנה פיקחית ושנונה ולא "פריירית" בכלל, אין היא נשארת "חייבת", אך יחד עם זאת היא מפרגנת לה בלי סוף, מחבקת אותה, ומגלה כלפייה אהבה גדולה למרות הכל, ולפעמים גם למרות הדחייה שהגדולה מגלה כלפייה.
אני מודעת לגיל בו נמצאות בנותיי, האחת בגיל ההתבגרות עם כל המשתמע מכך: התעסקות בעצמה, חוסר סבלנות, עיקשות, צדקנות וכל מה שהגיל הזה מביא איתו. והקטנה פשוט קטנה ממנה בשש שנים עם כל המאפיינים של הגיל שלה.
דיברתי איתן אינספור פעמים, אך במיוחד מהגדולה אני מצפה שתגלה יותר בגרות וסבלנות, ושתנהל את עצמה איתה כמי שגדולה ממנה בשש שנים. אין לי ספק שלקטנה יש "תרגילים" משל עצמה, ואני לא מקלה בכך מפאת גילה.
אני חוזרת שוב ואומרת, שאין לי ספק שהמתבגרת שלי אוהבת מאד מאד את אחותה, אך בכל זאת מפגינה כלפייה רגש מנוגד. כל שיחותי איתה לא עוזרות. היא מבינה שבידה הכח לשנות את היחסים ביניהן אם רק תגיב בצורה בוגרת, היא משתדלת בדיוק יומיים ואז שוב חוזרת לתגובותיה הישנות.

לי אישית יש אחות שגדולה ממני ב16 שנים, והיחסים בינינו אינם טובים, לאורך כל השנים היא גילתה כלפיי קינאה, וכעס, מה שהוביל את היחסים בינינו ליחסים מרוחקים.

אני מודה שהרבה פעמים אני חושבת על זה, ומפחדת מאד שזה יקרה פה.

אני רוצה לציין, שהגדולה והקטנה גדלות בבית חם, עם המון אהבה ונתינה, כששתיהן יודעות שאף אחת לא מקבלת יותר מהשנייה ברמה הריגשית והחומרית.

אני לא יודעת מה לעשות, אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים עצובה, ומפחדת שהן לא יהיו קשורות, ניסיתי לשנות את המצב בעזרת שיחות, באי התערבות, ובכל מיני טקטיקות, שום דבר לא עוזר.

אני יודעת שאולי צריך להרפות, ולתת לזמן לעשות את שלו, אבל מאד קשה לי!

אשמח לקבל תשובה והדרכה במהרה, תודה רבה!